כל העולם הוא רק בטחון

אבל איך מגיעים אליו? איך סומכים ונותנים אמון אחרי כל הכאפות שאנחנו חווים? בואו נרגע קצת עם סיפור.

מעשה באדם חסר דאגות

מעשה שסיפר רבי נחמן מברסלב על מלך שחיפש אדם חסר דאגות ומצא עני שמח המנגן בכינור וחי מביטחון בה'. האיש התפרנס בכל יום ממלאכה מזדמנות, תיקונים, חטיבת עצים, ניקוי דירים ואף שכיר חרב. וכשגזר המלך לבטל כל אפשרות פרנסה, מצא בכל פעם דרך אחרת והשיג די ממון לסעודה מכובדת ושמח בה ללא דאגה. לבסוף, כשנמנע ממנו שכרו כחייל, שבר את להב חרבו ומשכן אותו כדי לקנות מזון, מתוך ביטחון שיתקן הכול למחרת. אבל אז….. המלך ביקש לבזותו וציווה עליו להוציא להורג אדם, והאיש התפלל שאם הנידון אינו חייב מיתה יהפוך הברזל לעץ. ואכן כך היה, והחרב נמצאה מעץ. ונעשה שם צחוק גדול. המלך נדהם מביטחונו ופטרו לשלום.

רואים לאורך כל הסיפור (זה סיפור מפורט ויפה כדאי לקרוא אבל רגע תישארו רגע אצלי), שהוא ממשיך למצוא שוב ושוב עבודות ולא מתייאש, וזה כאילו, וואי לא נמאס לך? בכל רגע הוא מוצא איזה פתרון ומתפרנס, בסוף הוא ממש מגיע למצב שזהו, מה עוד נשאר לעשות? טוב יאלה בוא נעשה קצת צחוקים 🙂

מה עבר עליי היום?

היום חוויתי שלל אתגרים שממש ביאסו אותי וגרמו לי להרגיש שוואלה די, הכול אבוד. טעיתי, הכול נראה לא טוב, איך אפשר לתקן, אשמה, בושה, עצב. באמת חוויתי את כל מנעד הרגשות.  יש את הבעיה הזאת, והזאת, ועכשיו נוספה גם זאת שאין לי מושג איך להתמודד איתה, ו- וואי די איך מתמודדים עם כל כך הרבה דאגות?? מחשבות שלא מרפות. וחרדות. ויאוש. ואז גם נזכרתי שראש חודש אדר היום. אה כן, מרבים בשמחה. אה בנוסף לכל זה אני הייתי אמורה גם לשמוח היום? טוב, מקווה שמישהו הרבה גם בשבילי. 

בכל מקרה, אני דווקא חושבת שזה בכלל לא משנה אם שמחתי או לא, כי הכוונה שלי היא תמיד לשמוח ולעשות טוב. מה שנקרא, ערך מוחלט. של טוב. אבל לא תמיד יוצא, מה לעשות? בימימה למדתי שאני תמיד טובה, אבל לא תמיד במיטבי. זהו, ככה זה. 

כשזה תוקף

אבל כשהדאגה תוקפת….. אוי ואבוי, נכנסים למקלטים. זה פשוט כמו לצפות בסרט אימה ואתה מחפש את היציאה, והיא לא נראית באופק. ואז אתה צוחק לרגע, ושוב הדאגות נכנסות בכל הכוח – ארטילריה. פשוט קח מחסה כי אתה בדרך לתהום. או שזאת כבר התהום. והפחדים והחרדות שמתלווים לדאגות, אחחח.

אז לא תמיד אפשר לעשות צחוקים ישר מיידית, כי לפעמים החושך כל כך משכנע ומושך למטה. ואם אני ממש בתוך חושך גדול שלא רואים כלום, והכול סוגר עליי, ודאגות וזה ממש סרט אימה בתוך הראש שלי. וזה שואב למטה, והמחשבות רצות והחרדה עולה וזה ממש משתק ומפחיד. נכון. זה באמת ככה. זו חוויה ממש קשה והיא באמת גם מבהילה. אז מה עושים במצב כזה? כשמנסים להרגע – וזה פשוט הולך ומדרדר?

זה גל שצריך לעבור

יש חושך שצריך לעבור. וזה לא כי אנחנו לא טובים או שעשינו משהו רע, או שאנחנו מקבלים עונש. לא. כי החושך הזה הוא משהו שצריך לעבור, וזה לא סתם לשגע אותנו, זה לעבור שוב ושוב בכל מיני צמתים ולגלות שם את עצמנו, עם הבורא. וזה מה שהבחור חסר הדאגות עובר. כל פעם מורידים לו איזה כיסא במשחק הכיסאות, עד שהוא מחליט לשנות את הכללים של המשחק. 

וכשאנחנו נמצאים עמוק בייאוש או בצער, וגלי כאב שעולים ובאים, זה מפחיד. ממש. אבל מה מפחיד? המחשבות. עתיד/עבר. עתיד (מה יהיה? ) או השוואה לעבר (פעם הייתי…). או חיפוש אשמים: מי אשם? ההוא עשה לי, או אני הכול אשמתי. למה עשיתי כך וכך. המוח רץ על דמיונות מאוד קשים. ומה שאפשר לעשות במצב הזה, זה או לשהות בו ולתת לדאגות לשטוף אותנו עד שהאנרגיה הזאת תתפרק  או לפרק אותה באנרגיה אחרת. אבל אי אפשר לפרק אותה באמצעות חשיבה. כי במצב כזה, החשיבה שבויה. חטפו אותה. 

איך עושים את זה?

זה לא קל, בכלל. זו עבודה. כי זה מצריך גיוס של כוחות נפש שיודעים בידיעה ברורה – שיש כאן השגחה, שיש כוח של אהבה שהוא חזק יותר מכל חושך. אבל צריך לזכור ולהזכר שוב ושוב ושוב, שאנחנו בעצמנו אהבה ויש לנו את הכוח לבחור, ואפשר להרים עיניים לבורא ולשתף אותו, ולבקש שימתיק את המצב וגם לשמוע אנשים שמזכירים לנו את זה. 

אז אם אתם נמצאים בתקופה מאתגרת, קשה, חשוכה, מלאת דאגות, שתפו חבר, שתפו את הבורא, תבקשו עזרה, תזכרו שאלו מחשבות ואפשר לשנות אותן. תזכרו שעוד לא היינו בעתיד המפחיד שאנחנו מדמיינים. תנו לעצמכם חיבוק וחמלה כי רק רציתם טוב ואתם טובים.