איזה מפחיד זה שינוי, הא?

רגע אחד הכול כרגיל, הנהר שקט ורגוע (לכאורה), ורגע אחר אזרנו אומץ, בחרנו איזו בחירה, קטנה או גדולה – ונראה שהכול השתנה. היום כל מנטור יגיד לך שצריך לצאת מאזור הנוחות, וזה גם כתוב בכל ספר התפתחות אישית כזה או אחר. אבל עבור רבות מאתנו, במיוחד אלו שחוו טראומות בעבר או כאלו שמגדירות את עצמן כ"אנשים רגישים מאוד" (HSP), שינוי זה חתיכת התמודדות, רגשית ופיסית והיא מפגישה אותנו עם הרבה פחדים שממש נחווים לנו כחוויה קשה, כמעט חווית מוות. אז מצד אחד, אנחנו רוצים שינוי, ומצד שני, נשים את הברקס הכי גדול שאנחנו יכולים, כדי שהוא לא יקרה. אל דאגה, אנחנו לא אשמים. אנחנו ממש חמודים.

מה קורה לי?

בשבוע שעבר החלטתי לעשות איזה שינוי כלשהו ועשיתי אותו וזה לא יצא כמו שרציתי בהתחלה (אחר כך זה הסתדר). אבל מה שעבר עליי באותם ימים….ישר תקפו אותי כל כך הרבה מחשבות קשות: זה לא יצא טוב ולמה עשיתי את זה ומה חשבתי לעצמי ולמה הכול עשיתי מהר, ולמה לא התייעצתי יותר? עמדתי שם והמוח לא הפסיק לתקוף! פשוט מצאתי את עצמי משתתקת, בוכה, מפוחדת, לא הצלחתי לזוז. ודיברתי על זה עם קרובים שלי, וגם הרגעתי את עצמי כמה שיכולתי.

המוח השומר

מה יש למוח הזה? מה עובר עליו? אז באמת התפקיד שלו הוא לשמור עליי בחיים, וחיים מבחינתו זה המוכר. ברגע שעשינו שינוי קטן, המוח מתחיל להריץ שאלות "למה עשיתי את זה?", "מי אמר שיהיה יותר טוב?", "ואם אני אכשל וכולם יראו?". במקביל, בזמן שהמוח רץ, הגוף מגיב. דפיקות לב, מחנק בגרון, או כובד בשרירים. ואז מה שאנחנו ננסה לעשות זה להחזיר את השליטה. או בהימנעות, או בלשים ברקסים או בלופים של ספקות או בתיעוב עצמי וביקורת עצמית.

שניה בואי נעצור רגע

עכשיו אני רוצה לעצור רגע ולהגיד משהו חומל. אני ממש חסידה של גישת "אני כבר". אם תסתכלי על היום שלך, את כבר עשית היום מלא שינויים, תכלס אין דבר כזה שאנחנו לא משתנים. אנחנו כל הזמן מתקדמים, נפשית, רוחנית, כלכלית, הכול. יש לנו יקום מופלא שתמיד נותן לנו מה שאנחנו צריכים, להתקדמות שאנחנו מסוגלים לעשות. אבל אנחנו  חושבים, מה זה שווה כל מה שאני עושה? זה מרגיש כמו כלום אם עוד לא (כל אחד ישלים): קניתי דירה, פתחתי עסק, או הרווחתי את המיליון הראשון (ואין לי בעיה שאנשים רוצים את כל זה). אבל האמת היא שהשינויים הכי גדולים קורים בתוך השקט של היומיום, בעוד צעד ועוד צעד.

 

קשיים בלעשות שינוי

השינוי בעצם מכיל שני שלבים, החלק הראשון זה לעשות את השינוי והשני זה להתמודד איתו. זה השלב שבו אנחנו יודעות שאנחנו צריכות לשנות משהו, אבל אנחנו משותקות. כאן נכנסת ההימנעות. הדיסוננס בין הרצון לשינוי לבין הפחד ממנו יוצר מתח פנימי כל כך גבוה, שהפתרון הכי נפוץ היום, הוא פשוט להבלע. לברוח למסך, לאכול עוד משהו. וזה בסדר, זה חלק מהשלבים שצריך לעבור. 

קשיים אחרי השינוי או חרטת המבצע

נניח שאזרת אומץ. עשית את הצעד. ושוב, זה לא משנה אם הוא גדול או קטן. פתאום, במקום תחושת ניצחון, על עצם העשייה, ועל ההליכה לכיוון שרצית – להטיב עם עצמך, מגיעה החרדה. "למה עשיתי את זה לעצמי?". המערכת הנפשית שלך מנסה לחזור לסטטוס קוו הקודם, גם אם הוא היה גרוע, פשוט כי הוא היה ידוע.

הפחד מאנשים (אה סליחה, הפחד מביקורת 😉

חלק בלתי נפרד מהחרדה משינוי הוא הפחד מאנשים. כן, אנחנו מפחדים מאנשים! למה? כי שינוי כמעט תמיד מערב אינטראקציה חברתית. יש לנו פחד עצום משפיטה. אני יכולה לשתף על עצמי, שאני לפעמים ממש נמנעת מלשלוח הודעות לאנשים מסוימים, במיוחד דמויות "חזקות", דמויות סמכות, ישר המוח שלי, תוך כמה שניות מריץ כמה הם ישפטו אותי וכל השנאה העצמית חוגגת. ואז ברוב המקרים אני ארצה להמנע. וכשאני מספיק זוכרת שזה חשוב לי לעשות משהו, אני פשוט לוחצת SEND.

קושי לשמוע ביקורת

שמעו, הפחד משפיטה, כל כך הגיוני, אם חווינו בילדות יחסי אהבה-שנאה, פעם אהבו, פעם דחו, או שחווינו מלא ביקורת או זעם כלפינו, פלא שאנחנו ככה?!. כילדים, היינו חסרי אונים וספגנו. אבל כמבוגרים אנחנו מפתחים שיטות יותר מתוחכמות כמו, תיעוב עצמי, הימנעות, הסתגרות, ביקורת עצמית גבוהה לפני שהאדם האחר יבקר אותנו. "מקדימים תרופה למכה". אנשים הם יצורים לא צפויים. הם יכולים להגיד מילה לא במקום, הם יכולים לבקר אותנו, הם יכולים לא להקשיב או פשוט לפגוע בנקודות הרגישות שלנו. וגם אנשים היום במקלדת באמת שיפוטיים, והפחד מלמשוך את האש אלינו הוא ממש פחד אמיתי. הפחד ממה שיגידו, או הפחד שמישהו יאכזב אותנו בדיוק כשאנחנו הכי פגיעות בתוך השינוי, גורם לנו לפעמים לוותר על עצמנו מראש.

מה נוכל ללמוד מהטבע?

חשבתי על זה, האם העץ מפחד שיום אחד הוא ייבול? האם הוא נכנס לחרדה כשהעלים שלו מצהיבים ונושרים? או תסתכלו על חתול רחוב מבוגר. הוא לא מבלה את ימיו במחשבות על זה שהוא כבר לא קופץ לגובה כמו פעם. הוא פשוט חי. הוא נמצא בתוך הוויה (Being) ולא בתוך השוואה או תכנון תמידי. הטבע מקבל את השינוי כחלק מהמחזוריות. רק אנחנו, בני האדם, ובמיוחד בעולם הלחוץ של היום, פיתחנו את האשליה שאנחנו יכולים וצריכים – לשלוט.

איך לחיות לצד החשש משינוי או החרדה שאחרי? 

אחרי שהבנו למה המוח שלנו משתולל ולמה הגוף מרגיש כמו זירת קרב, נשארת השאלה הגדולה: איך ממשיכים מכאן? איך מתמודדים? הנה כמה כלים שאני משתמשת בהם בעצמי ובקליניקה:

1. לנשום ולתת לאנרגיה לצאת

אל תנסי להילחם בחרדה. כשאת מרגישה את המחנק הזה בגרון, או כשהבכי מתחיל לעלות – אל תבלעי אותו. תעצרי. תקשיבי לגוף שלך באותו רגע. הבכי הוא הוא פורקן של המתח שהצטבר במערכת העצבים. תשאלי את עצמך: "מה הגוף שלי צריך עכשיו?". אולי זה כוס מים, אולי חיבוק, אולי לנשום, ואולי זה פשוט לתת לדמעות לרדת עד שהגל יעבור. כשאנחנו מפסיקות להילחם בתחושה, היא מאבדת מהכוח שלה עלינו.

2. חמלה עצמית 

זה החלק הכי קריטי: אם מצאת את עצמך שוב במיטה, נמנעת מהעולם, או מרגישה שהתחברת לטלפון באינפוזיה רק כדי לא להרגיש, אל תכעסי על עצמך. הביקורת העצמית היא הדלק הכי עוצמתי של החרדה. כשאת כועסת על עצמך ש"את לא מתקדמת", המוח מפרש את זה כעוד איום, והחרדה גדלה. במקום זה, תגידי לעצמך בלב: "היום קשה לי, וזה בסדר. המערכת שלי צריכה רגע של שקט. מחר אנסה שוב". החמלה היא המפתח שפותח את דלת המבצר.

3. גישת ה"אני כבר": את בצמיחה מתמדת

אל תתני לקול הפנימי המקטין להגיד לך שאת עומדת במקום. תעצרי רגע ותסתכלי אחורה. כמה שינויים כבר כן עשית? היום, אתמול, בשבועות האחרונים? כל פעם שבחרת להגיב אחרת, כל פעם שהעזת להגיד "לא" או "כן" חדש, כל פעם שקמת מהמיטה למרות שהיה כבד, זו צמיחה!! זה שינוי. את בתנועה מתמדת, גם אם עוד לא הרווחת את ה"מיליון" (בכסף או בהישגים). את כל הזמן משתנה, נפשית ורוחנית. זו עובדה.

4. להתמקד בפעולה אחת (ורק בה)

המוח שלנו נכנס לחרדה כשהוא רואה הר גבוה מדי. הוא מתחיל לחשוב על כל השלבים עד לפסגה ונבהל. אז מה שצריך לעשות זה להוריד את המבט מהפסגה ולהסתכל רק על הסנטימטר הקרוב. מה הפעולה האחת שאת יכולה לעשות עכשיו? לא מחר, לא בשבוע הבא. רק עכשיו. לשלוח מייל אחד? לשטוף פנים? לקבוע פגישה? תעשי רק את זה. הפעולה האחת הזו היא הניצחון שלך על השיתוק.

5. לדבר עם אדם קרוב

אם יש מישהו בסביבה שלך, שהוא לא שיפוטי, שיבין ותוכלי לשתף אותו במה שעבר עלייך – זה מצוין. לפעמים קשה להחזיק את כל העומס והפחד שעולה, וזה בדיוק המקום להעזר בחברים שאינם שיפוטיים.

לסיכום, שינוי זה דבר שבאמת לא קל לעשות. לפעמים הוא מרגיש בלתי אפשרי, ולפעמים, בתחומים מסוימים, הוא זורם לנו יותר בקלות. זה בסדר.

בא לי לשמוע אתכן קצת – האם יש שינוי ספציפי שאת חושבת עליו כרגע ומרגישה שהוא משתק אותך? אני כאן כדי לשמוע ולחשוב יחד איתך איך מקשיבים לפחד, נותנים לו מקום, ומשחררים חלק ממנו כדי שנוכל לעוף