נדמה שמרגע הולדתנו, ולאורך כל החיים, אנחנו מנסים להגשים את המטרה: להיות מאושר. יש לנו ציפייה נסתרת, או גלויה, שהכול יסתדר כפי שרצינו, שתמיד נהיה באנרגיה טובה וחיובית, ושנרגיש רגשות חיוביים ברוב הזמן. אך בפועל, רובנו מרגישים את ההפך – את מה שחסר בחיים, את מה שלא הולך ולא מסתדר. אז האם באמת אפשר להרגיש טוב בחיים? האם כדאי בכלל להציב זאת כמטרה? ומה התפקיד של הרגשות הקשים, המרים והשליליים? האם אנחנו אמורים לברוח מהם, להדחיק או דווקא לקבל, לתת להם מקום ואפילו לבטא אותם במלואם? במאמר שלפניכם ננסה לתת כמה כיוונים.
לתת לגיטימציה לרגשות (הכנעה)
כשהיינו תינוקות, וילדים (בערך עד גיל 6), רובנו הבענו את עצמנו בחופשיות, באותנטיות ובלי עכבות. כשכאב- בכינו, כשהיה שמח – שמחנו, כשהיה עצוב – נעצבנו. עם הזמן למדנו, מטעמי נימוס, חינוך ותפקוד, שלא כל רגש שבנו מותר להביע. לא תמיד זה מסתדר עם שאר האנשים שבחדר, עם סדר היום, עם הרצון של ההורים. והמסר שלעתים רבות עבר הוא: צמצמו את עצמכם. פועל יוצא מכך הוא שלימדנו את עצמנו לא רק שלא להביע, אלא גם, אם אפשר, להשתדל לא להרגיש אותם. וכך נוצרה לנו חומה, מסך, ניתוק בתוכנו. התחלנו להתנתק מהרגשות שלנו ולנסות פחות לבוא איתם במגע.
אז השלב הראשון בלהרגיש טוב יותר בחיים, הוא ללמוד להרגיש. זו עבודה שנמשכת שנים רבות, והיא לא נגמרת אף פעם. בחברה שלנו מקדשים את ה"להשכיל" (וטוב העץ להשכיל?), אבל בעומק, מה שכל אדם מחפש הוא חיבור חי ואמיתי עם עצמו (עץ החיים). ככל שהאדם מרגיש יותר אותנטי ופחות "שקרן", כך הוא מרגיש שלם יותר ומסופק יותר. אבל רגע, אולי ההנחיה הזאת מתאימה למי שהוא "שכלי" ומנותק, שירגיש את עצמו יותר ומה לגבי ה"אנשים הרגישים מאוד"? הם הרי כל הזמן מרגישים ומחוברים לרגש שלהם, אפילו יותר מידי, לא? על השאלה הזו נענה מיד.
אז איך שאני רואה את זה, יש לנו רגשות שהם יותר חיצוניים ורגשות שהם יותר פנימיים. רגש חיצוני זה למשך כעס. מתרחשת סיטואציה שלא מסתדרת לי בחיים, אני רציתי שיהיה אחרת – עולה כעס. אבל הכעס הזה, הוא לא הרגש האמיתי שלי. אותו אני לא ארצה לבטא במלואו. לא בגלל שאני רוצה להדחיק חלקים בתוכי, אלא כי כעס הוא פעולה שהיא זרה למערכת, היא רק לבוש לרגש האמיתי שרוצה להתגלות. כמו תמרור שמסמן לי שמשהו קרה בתוכי, פנימה, שיש כאב שמבקש להשתחרר. הרגשות החיצוניים- תפקידם לחבר אותנו למקום העמוק ביותר בתוכנו. כמו מצפן שמאותת לנו שיש כאב במערכת שלנו. למשל, אם עולה כעס, מתחת לכעס הזה יש כאב מודחק ובקשת לב עמוקה יותר שמבקשת לצאת ולהתגלות.
למה אנחנו לא מאפשרים לעצמנו להרגיש את הכאב הפנימי הזה?
רובנו נמצאים בהישרדות כלשהי בחיינו. ההקשבה אל הלב שלנו מצריכה עצירה, ותשומת לב. וזה קשה לעשות את זה. אולי אנחנו גם לא יודעים איך. ואולי אנחנו מפחדים באמת להיות עם עצמנו ולגלות שם את הכאב הטהור, השורף, ה"מאיים". מעבר לזה, זה שוב, לא נראה לנו לגיטימי שכאדם מבוגר, אני פתאום אתן לעצמי לבכות או לצרוח כמו ילד קטן, בלי עכבות, בלי לתת דין וחשבון ובלי לחשוב על ההשלכות. הרי אני מבוגר, ולא ילד. אולי בעצמי יש לי ילדים, אני צריכה להיות "חזקה" מולם, להראות להם איך לתפקד כמו שצריך, איך אמא אף פעם לא נשברת. לא? אבל האמת היא שהכאב של ההדחקה, והשקר הפנימי הזה שאנחנו סוחבים, הוא גדול ומאיים לא פחות. ומעבר לזה, הוא גם שם כדי להישאר, עד שאנחנו לא בוחרים לפגוש אותו. וכשאני אומרת לפגוש אותו, אין הכוונה ללכת לטיפול פסיכולוגי של שנים. אפשר גם לעשות את החיבור הזה ב5 דקות של הקשבה פנימה.
ליפול ולקום מחדש
תחשבו על ילד קטן, שרץ בשיא המהירות, נפל ונחבל ברצפה. זה טבעי מאוד לבכות במצב כזה. כואב – בוכים. אבל כמבוגרים, אנחנו מנסים לצמצם את חווית הסבל של הילד/נער מתוך רצון "לנרמל" את החיים, לשפר אותם. אבל חווית הכאב היא בעצם חוויה של גדילה והתפתחות, לא פחות מאשר אם הוא יקום ישר בלי להניד עפעף. ושוב, אין התנגדות ללקום אחרי נפילה, זה מבורך ונצרך, זה פשוט השלב הבא. השלב הראשוני הוא: כואב לי. לא מומלץ לדלג על שלבים בדיוק כמו שלא מומלץ להיתקע בשלבים. אין כאן הדרכה להיות ב"כואב לי" גם עשור אחרי שזה קרה. אלא לתת מקום לכאב, ולקום לאחריו.
כשמדובר בכאב פיסי ברור לכולנו שצריך לתת מקום, וכולנו נתחשב באדם שכואב לו פיסית. כאב נפשי הוא דבר פחות מדובר, בלשון המעטה. זו הסיבה אגב, שאדם עם כאב נפשי, בתת מודע יפתח גם כאב פיסי. יש פחות לגיטימציה לא להרגיש טוב נפשית בחברה שלנו. החברה ממהרת לסדר את זה, שיראה יפה. למשל, אם שואלים אותך מה שלומך, יהיה לך יותר קל לענות "לא מרגישה טוב" כשברור שהכוונה פיסית מאשר "גרוע לי בחיים". חיבור לכאב נתפס כחולשה ומסכנות בחברה שבה צריך להציג הצגה של שמחה וחיוכים. וכאן אנחנו עוברים לדבר על העניין הבא.
האם כל רגש שעולה בי הוא באמת לגיטימי? (הבדלה)
אז אחרי שהבנו כמה חשוב להרגיש את הרגשות שלנו, שהם בעצם החיבור הכי פשוט ובסיסי לעצמנו, בדיוק כמו כאב פיסי שלא היינו מתעלמים ממנו (או שכן 🙂 ). אבל חשוב לשים לב, שלהרגיש את כל הרגשות שלי, זה ממש לא אומר לקרוס רגשית לכל מצבי הרוח שלי ולתת להם לנהל אותי (גם כשזה קורה- זה בסדר וזה חלק מהתהליך של הלמידה), בטח לא כשהדבר פוגע בי או באדם אחר שלצידי. אמנם, יש לנו סיפוק אדיר מלבטא כל מה שבא לנו, להיכנס לדרמה רגשית, להיפגע ולכעוס. זה נותן לנו תחושה שאנחנו בחיים. אבל נשים לב שלא באמת פותר לנו את הקושי, כי לא נגענו ברגש האמיתי, אלא ברגש המדומה. הוא בשבילנו כמו מנגנון פיצוי כשאנחנו לא מסוגלים להגיע לרגש העמוק יותר.
אז כאן צריך לשים לב – איזה רגש עלה בי? האם זה רגש חיצוני או פנימי? מה ביקשתי באמת בליבי ברגע שבו עלה הרגש הזה? אם כעסתי על בן הזוג שלי, אולי כאב לי שהוא לא ראה את הצורך שלי. אז אני יכולה לנסות להתאמן בפעם הבאה להיות מחוברת יותר לצרכים ולרצונות שעולים בי, ואולי גם לתקשר אותם החוצה. רוב הסיכויים שלא אצליח לעשות את זה בזמן שהרגש עלה על גדותיו. הלמידה יכולה להתרחש לאחר מעשה. בלימוד של ימימה זצ"ל יש הפרדה בין זמן שאני בעומס רגשי לבין זמן שאני יכולה ללמוד ולהבין על עצמי משהו.
חיבור טוב יותר לעצמי (המתקה).
השלב האחרון, אחרי שנתתי לעצמי להרגיש את הרגש האמיתי של הכאב האמיתי (לא כעס, לא מרמור, לא פחד) – אני באמת נותנת לכל הכאב הזה להשטף החוצה, בין אם זה בבכי, בכתיבה, בשיחה, בריקוד או בכל דרך אחרת. ומה שמדהים בתהליך הזה, שזה ממש יוצר תחושה של ניקוי. כשנוגעים בנקודת הכאב האמיתית, ולא מתעסקים עם הסימפטום החיצוני שזה הכעס, או ההתעסקות במציאות עצמה. אלא באמת, איפה זה כואב לי שם – משהו משתחרר באמת. וחווים הקלה. זה באמת לראות את עצמי שם, כל הכאב שחיכה לצאת – יוצא. ואז אפשר לתת לעצמי הרבה אהבה במקום הזה. הרבה חמלה. בדיוק כמו לילד. חמלה על זה שפיספסתי, החטאתי, כעסתי, לא ידעתי, עשיתי מה שיכולתי. זה בעצם להיות באינטימיות האמיתית שחיפשתי מלכתחילה. ובתהליך הזה יש מתיקות והיפוך לטובה.
אם שמתם לב, לאורך הפוסט רשמתי בסוגריים הכנעה הבדלה והמתקה. זאת מפני שאפשר להסתכל על כל זה גם מנקודת מבט של עבודת המידות על פי הבעל שם טוב. הרגש עלה בי – הכנעה. אני קודם כל מוכנה לפגוש את הרגש. לא נאבקת עם זה שזה עולה. השלב השני זה לזהות: מה פה אמיתי ומה לא, מה מסתתר מאחורי הרגש. (הבדלה). השלב השלישי זה לאפשר לעצמי לנקות את הרגש הזה ולקבל את מה שאני זקוקה לו באמת – למשל נראות, חום הלב, הקשבה (המתקה). ואולי בהמשך גם אצליח לתקשר את הרגש העמוק יותר שהרגשתי גם לסביבה