שינוי תפיסה: השער לשחרור רגשי

במסע המרתק שהוא חיינו, אנו מתמודדים עם מגוון רחב של רגשות ותחושות. רגשות כמו חרדה, מחשבות טורדניות, כעס, דיכאון, עצבות, אכזבה, ייאוש, הן חלק בלתי נפרד מהחיים האנושיים ודרכן כל אחד מאיתנו עובר תהליכי התפתחות. רגשות אלו יכולים ליצור משבר שהוא בוודאי לא נעים, אך זו גם הזדמנות שלנו להעמיק את האישיות שלנו, ללמוד על המהות האמיתית שלנו ולצמוח כאן. מאיפה רגשות האלו נובעים? איך לקבל כלים להתמודדות, ובאיזו דרך לגשת כדי להשתחרר? על כך בפוסט שלפניכם.

להסיר את החוצץ

בשיטת 12 הצעדים לטיפול בהתמכרות, הצעד הראשון בהחלמה, הוא להודות על האמת. כשאדם רוצה לעשות שינוי, הוא קודם כל עסוק בלהתנגד, כי המערכת של האגו של האדם, לא רוצה למצוא בו פגמים. אז אם האדם חווה בעיה בחיים, לרוב הוא ינסה להסתיר, להכחיש, לברוח ("זה לא אצלי. "זה לא קורה"). רק כשהאדם מסכים לעצור ולראות – שם מתרחשת תנועה. כשהאדם מודה שהוא חווה קושי ושהוא לא מצליח לעזור לעצמו, שם, בשיח בינו לבין עצמו – מפסיקה האחיזה בקושי. מכאן יכולה להגיע היכולת לבקש עזרה. זה כמו להסיר את הקליפה ולהגיע אל הפרי. כל עוד האדם מתכסה בקליפה ומסתיר בינו לבין עצמו – קשה לעשות שינוי. זה כמו אמא שמנסה לחתל את התינוק שלה. אם הוא זז ושולח את הרגליים לכל עבר, יהיה לאמא קשה יותר לחתל אותו. אבל אם הוא עוצר, ונותן לה לטפל בו – שם יתחיל הטיפול.

לשים לב

כשיש לנו כאב פיסי בגוף אנחנו יודעים לומר: "אני לא מרגיש טוב". התרגלנו שזה לגיטימי לתת לזה מקום, לטפל, לבקש חופש מהעבודה, לקחת כדור (לנוהגים) ובקיצור: להתייחס. אך כשאנחנו חווים מצוקה בנפש? פעמים רבות, הדבר הראשון שיעלה הוא בושה, הדחקה והסתרה. כאנשים 'בוגרים' שצריכים לתפקד, שנראים חזקים, קשה להיות חלשים. בנוסף, כשיש כאב בנפש, זו חוויה יותר מטלטלת, מבהילה ומלחיצה: מה זה? מה קורה לי? אני משתגע? זה יישאר ככה תמיד? למה זה לא מפסיק? ועוד. כל החוויה הזו, מעבר לתחושות הלא נעימות, גם משפיעה על הדימוי העצמי שלנו. זה גורם לנו לחשוב שמשהו 'לא בסדר' איתנו. שמשהו לא תקין. בעוד, שבפועל, בדיוק כמו בגוף, הרגשות הקשים הם רק סימן שמאותת לנו לעצור. לשים לב. ולחזור בחזרה להתנהלות שיותר מטיבה איתנו.

קודם כל, תאהבי

כאן המקום לציין: שחרור מקושי רגשי, לא יכול להתקיים מבלי להתחבר במשך תקופה ארוכה אל הטוב והאור שיש בי או בעולם. בדיוק כמו שצמח לא יכול לצמוח בלי מים ושמש. זה לא עוד משהו קטן, אלא זו ממש הדרכה יסודית. רק כאשר המשאבים הנפשיים מתמלאים – אפשר לגשת אל התעסקות במה צריך לתקן. האמת, שכשמגבירים מהות טובה – השלילי (המיותר, העומס, בשפת ימימה) יורד מעצמו. בלי מאמצים רבים. כלומר, אפשר לעסוק במעשים ובסימפטומים וזה בסדר, זה גם מוביל לרגיעה זמנית. אך עדיף לטפל בשורש והשורש של כל הסבל הנפשי הוא תפיסה לא נכונה של המציאות – אני תמיד טוב/ה וכוונתי טובה. המציאות (ההוויה, הבורא, כל אחד ומה שהוא מתחבר) תמיד טובה. כמו שקייטי אומרת: "המציאות היא תמיד נדיבה יותר מהסיפורים שאנחנו מספרים עליה".

תפיסה לא נכונה של המציאות

לכן, תמיד יותר משמעותי לטפל בתפיסות שהובילו אל הרגשות הקשים ואל המעשים הלא טובים. יש משפט שאומר: "סוף מעשה במחשבה תחילה". כלומר, המעשים נובעים מהתפיסה. מהלך הרוח שאנו מחזיקים. מהתודעה שלנו. אפשר לדמות את התודעה שלנו למעיין נובע מלא בדברים טובים. אם משהו חוסם את הזרימה של המעיין – אנחנו חווים סבל. אם אנחנו מסירים מה שמפריע, יתגלה לנו הרבה שלווה ורגיעה, ונוכל באמת לשמוע את המהות הטובה שלנו. ממילא, גם המעשים והעולם בחוץ ישתנה. אם יש סבל בחיי  – סימן שאני בתפיסה לא נכונה של המציאות. זה לא נאמר בשיפוט, אם אני תופס כאן את החיים כרעים, שמישהו מנסה להרע לי, שיש אויב בחוץ, שכולם שקרנים ורמאים וכו'- כאן נמצא הכאב. זה התעתוע כאן. 

כוח המדמה

אנחנו מאוד משוכנעים מהמציאות שאנו *רואים*. איפה אנחנו רואים אותה? בדמיון שלנו. בציורים הפנימיים שציירו לנו והמשכנו להאמין להם. ר' נחמן קורא לכוח המדהים הזה "כח המדמה". ביירון קייטי אומרת שאנחנו פשוט צופים בסרט. בראש שלנו רצות תמונות. אז אם הסרט שאתה צופה בו – הוא סרט אימה, מה הפלא שאת/ה בחרדה? ואם הפלא שאת צופה בו הוא סרט של פגיעה, העלבה, שנאה, זה יוביל לתחושות של דכאון, צער, עצבות, אשמה ועוד. כלומר, לציורים הפנימיים שלנו יש השפעה מאוד משמעותית על איך שאנחנו חווים את החיים. ומכאן, שיש לנו בחירה עם מה להזדהות. איזה ציורים לצייר לעצמנו בראש לגבי החיים? לגבי עצמנו? לגבי מה שקורה לנו. ומתוך כך, גם הרגשות מושפעים ומגיבים.

פער בין הידיעה למעשה

אבל בכל זאת, הרגשות השליליים מטרתם לחבר אותנו אל עצמנו. וזה תהליך שנמשך כל החיים. כלומר, זה שאני יודעת ומאמינה בתפיסה חיובית, לא אומרת שלא יגיעו ירידות. אלא שאני אלמד לשאת את הירידות מתוך אמונה בטוב. כי זה הכול עניין של הזכרות ושכחה. ברגע האמת, אנחנו מאוד משוכנעים מהמצב השלילי, ממה ש"קרה". הציורים רצים בראש, השיפוטים, הדאגות, הפחדים, השנאה, הכאב. זה כל כך משכנע. זה מרגיש שזו המציאות. לכן, טבעי שבתהליך הזה שבו אני לומד לא להאמין ל"רע", יהיו רגעים שאשתכנע ברע. כלומר, אין ציפייה שאף פעם לא יהיה פער בין הידיעה למעשה. אבל לאט לאט, ככל שהפרספקטיבה הטובה תגדל, האמונה בחיים, התקווה והשמחה – שהם בעצם המשאבים שלנו, יגדלו – כך נוכל לקבל גם את הרגעים הקשים וגם להשתחרר מהם בקלות רבה יותר.

שינוי מצב הרוח מלמטה למעלה

עד כאן אמרנו שהטיפול העיקרי הוא מלמעלה למטה. כלומר, מהתפיסה ומהמחשבה – אל המעשה. אבל יש גם אפשרות להשפיע מהמעשה אל התפיסה. למשל, בעבודה עם הגוף. זה אפיק מאוד משמעותי. אם למשל, אדם יושב מדוכא בחדר. הוא נמצא בלופ של מחשבות טורדניות ומכאיבות, העולם נראה שחור. ופתאום ייכנס דוב לחדר/תהיה אזעקה. הגוף האוטומטי לא יתן למוח להמשיך לחשוב "אני מדוכא", אלא יפעיל את מערכת ה"הלחם או ברח". אז מה קרה כאן? זו ההוכחה הכי מדהימה לכך שהמקור של הכאב הוא בתפיסה ובתודעה. ולכן, במקרים רבים כדאי להתחיל מהגוף. עבודת הגוף היא משמעותית במקרים רבים של פוסט טראומה, של דכאון ושל חרדה. כך למשל, תנועה, נשימה, יוגה, הליכה, ריצה, ריקוד, עיסוי, חיבוק – כל אלו יכולים לשחרר את הגוף ולהזרים את ההורמונים הנכונים בגןף ולעורר את האדם להרגיש רגשות טובים יותר. בהקשר הזה, חשוב להשתמש בערוץ הזה ולטפח את הקשר עם הגוף, כל הזמן.

אז בתקופה הזו של התחדשות, ניקוי, רצונות חדשים שמתגלים, מתגלה גם אמונה מחודשת בטוב שבנו ובאור שלנו. מאחלת לנו שנתחזק באהבה פנימית, באמונה בטוב שבפנים ומתוך כך גם הקרנה של הטוב החוצה.

Image by 愚木混株 Cdd20 from Pixabay