מתי הפסקת לחיות?
ומה זה בכלל לחיות בשבילך?
אנחנו שומעים היום שוב ושוב על מצבים קשים, אובדן משמעות, עצבות, תחושת ריקנות, בדידות קיצונית. זה הפך כמעט לסימן ההיכר של הדור שלנו. ובמקביל, כשנכנסים לרשתות החברתיות פייסבוק, וואצאפ, טיקטוק, הכל נראה מלא צבע, שמחה, בילויים. אפילו הרגעים הפחות טובים מוצגים בכאילו קלילות. ובסופו של דבר, למרות כל השפע הוויזואלי, משהו בתוכנו מרגיש שהכול עוד יותר ריק. כאילו אנחנו מנסים לרדוף אחרי גרסה שלנו שמופיעה רק על המסך. ואז מגיע גם הכעס העצמי, שאנחנו לא מתאמצים להיות הדבר הזה שראינו.
אבל מה זה באמת לחיות?
לחיות בשבילי זו בחירה. בחירה להחיות את עצמי מבפנים. כי עצם החיים, להתעורר, לנשום, לזוז, קורים מעצמם. זה מנגנון טבעי. אבל החיים הפנימיים, אלו שבהם אני שואלת את עצמי: מה עובר עליי עכשיו? מה מרגיש לי כבד? מה נותן לי חיות? אלה החיים שבחרתי להיות שותפה אקטיבית בהם. ככל שאני אשים יותר כוונה של לבחור באהבה עצמית – שזה אומר שמשימת החיים שלי, זה לתת לעצמי את מה שאני צריכה. גם אם אני לא מצליחה לתת הכול כמו שרציתי, עצם הכוונה להעניק לעצמי את זה, היא זאת שמשנה והיא זאת שתגרום לי להרגיש את השמחה בחיים. שזו בעצם הבחירה בהם.
והבחירה הזאת מתעתעת, כי לפעמים משהו חיצוני מצחיק אותי, סרטון, מם, פוסט, וזה מרגיש רגע אחד טוב. אבל האם נשארתי עם חוויה של מילוי? לרוב לא. לא כי זה אסור או לא טוב, אלא פשוט כי טעים רק לרגע, לא באמת מזין. הנשמה שלנו מחפשת אור. אור אמיתי. כזה שלא מגיע מבחוץ אלא מתעורר מבפנים. האור הזה הוא תחושת האהבה, העטיפה והמילוי. וזה יכול להיות פשוט לגמרי, ישיבה מול חוף הים, הליכה בשדות, שיחה טובה, מגע, יצירה, הודיה על משהו קטן. בטבע, למשל, יש משהו שמדבר ישירות עם החלקים העמוקים שלנו. הגוף מגיב, העיניים נרגעות, השקט, העוצמה, זה תדר שהנשמה שלנו מכירה ואוהבת להכיל אותו.
ודבר נוסף זה שהנפש שלנו לא מצליחה לקבל אור, אם יש לנו כאבים נפשיים שמציקים לנו. ולכן חשוב לקחת זמן לתת לכאב נפשי להישטף מאיתנו. זה יכול להיות למשל בהתבוננות על שקיעה ונשימה. מה שחשוב זה הבקשה של הלב להתנקות, פינוי זמן לזה, ושזה נעשה בצורה כיפית ומזמינה. אם זה כבד, אז זה לא מה שצריך. אפשר לדמיין את זה כאילו אתם לוקחים את הילד שלכם לדייט שבועי, ומבקשים שיספר כל מה שקורה איתו. אז הוא לא חייב לדבר כל הפגישה אבל עצם הכוונה ששמנו, להגיע, להשקיע בעצמנו, היא זאת שנותנת לנו תחושה של מילוי. שאנחנו מקבלים מקום ועטיפה.
אז במה התמלאתי היום? על מה הבטתי? ממה חייתי?
העולם מציע הרבה דברים, במסכים ובשלטי החוצות. אני בוחרת למלא את עצמי. גם בחירה קטנה אפילו אם לא הייתה חוויה עוצמתית, אלא רק חוויה קטנה, היא כבר מזיזה משהו. עצם הכוונה שלי לתת – מעוררת כוחות חיים. היא מכוונת את המערכת שלי למקום חדש, למקום מתמלא. הנשמה מרגישה את הכוונה הזו, וזה משנה את כל התדר. כי לחיות זה לא לחכות שיקרה משהו גדול. לחיות זה להחליט, ממש עכשיו, להזרים טיפה אור לאן שכבר הרבה זמן היה חסר .ולפעמים טיפה אחת מושכת אחריה נהר שלם.
מעניין אותי לשמוע איפה את בסיפור הזה של ריקנות ובדידות?
איך את מתמודדת?
כתבי לי בתגובות