איך להתקדם בחיים?

מי מאיתנו לא חווה את התסכול הרגעי או המתמשך, של כישלון, אי דיוק, פספוס, החמצה, תקיעות. התחושה המייסרת הזאת של לנוע במעגלים, לעשות את אותן הטעויות, להרגיש שלא מתקדמים, להתלבט ולא לדעת מה לעשות. מצב שבו הדברים נשארים כביכול אותו הדבר בחיינו, תחומים שבהם אנחנו לא חווים שינוי, התחדשות או רענון. החוויה הזאת יוצרת אצלנו תחושה מאוד חזקה של תסכול מתמשך, שהיא בתורה מזינה את מעגל "אי ההצלחה" שוב ושוב. 

אז לפני שמנסים לפתור את ה"בעיה", לתקן, לשנות, להזיז בכוח  – מה שלא עובד לנו אף פעם, אלא רק מחריף את המצב הנפשי והרגשי שלנו – נעצור. 

התחזקות

יש מצב בנפש שנקרא "התחזקות". התחזקות זה לא מצב שבו "פתרתי את הבעיות שלי בחיים". זה מצב שבו במקום לכעוס רבע שעה, כעסתי 14 דקות. זה מצב שבו הצלחתי לשלוש שניות להסתכל על עצמי ולהגיד "אני טובה/יש תקווה". נו באמת, זה להתחזק? הרי לעיני כל, האדם הזה עדיין כועס, וההיא מיואשת לגמרי ולרגע האמינה במשהו, איך אפשר בכלל לייקר דבר כל כך קטן? מי בכלל רואה את הדבר הקטן הזה? 

כן, להצליח בחיים זה תמיד תנועה קטנה מבפנים החוצה, עוד תנועה ועוד אחת, תנועה שלא בהכרח ימחאו עליה כפיים, אולי אף אחד לא רואה אותה, והיא זו שפועלת ולאט לאט היא גם תביא את התוצאה השלמה. בנוסף, בתהליך ההתחזקות, אני לא משווה את עצמי לאף אדם, אלא לעצמי (ואם השוויתי רבע שעה, בפעם הבאה אשווה 14 דקות 🙂 .

רוב הזמן התוצאה אינה מגיעה באופן מידי, ובצורה מלאה. אנחנו צועדים לאט לאט בסבך החיים, פותרים עוד קשר, וזה מצריך הרבה ענווה והמון המון סבלנות. כולנו יודעים מה קורה כשאנחנו מפעילים חזק מידי את ה"אני" שלנו. "אני אשלוט", "אני אסדר הכול" או : "חייב! עכשיו! דחוף! הכול חייב להשתנות! מהר! חובה". זו אנרגיה של שליטה שבסופו של דבר מפילה אותנו למקום נמוך הרבה יותר.

לשאת את הקושי

המקום הזה, הוא המקום שבו אנחנו רואים את החסרון ומפעילים "המתנה".  אנחנו מסוגלים להסתכל בעיניים לכל מה שעוד לא מתוקן (וזה בסדר גם לכאוב אותו). כשאפשר לסבול את המצב בתוך מיכל של סבלנות לתהליך, לדרך, משהו יכול להירגע.

זה המקום הזה שבו אנחנו גדלים וצומחים. זה נקרא מקום של אמונה. 

אז אפשר אולי לומר שעיקר הבקשה שצריכה להיות לנו בחיים, היא לא שכל בעיותיי ייפתרו (כי הם לא), אלא שתהיה לי אמונה לאורך כל הדרך שהכול מדויק ונכון, שהכול מושגח.

"אבל רגע, מה עם עשייה?"

מה עם השתדלות? זה נשמע קצת כמו לא לעשות כלום ולחכות שהכול יסתדר מעצמו.

אני חושבת שבני האדם מחולקים בטבעם לאנשי העשייה ואנשי ההוויה (doing -being) וגם כל אדם בתוך עצמו בתקופות שונות של החיים יכול להיות כך או כך. אז את האיזון הזה של האדם, האם הוא צריך יותר להשתדל או יותר להרפות – כל אדם יוכל לברר עם עצמו, להעזר בחברים או להתייעץ על זה. אבל מהסתכלות די פשוטה על החיים, אפשר לראות שאין אף פעם מצב כזה שבו "פתרנו את כל הבעיות", אלא המטרה שלנו היא לזוז מהסיפור החיצוני, ולטפל בחוויה הפנימית שלנו שם. עוד ועוד להתחבר למהות שלנו, שיכולה בכל המצבים, בין אם הם מסתדרים כרצוננו ובין אם לא – אנחנו נשארים מחוברים לעצמנו ופחות מבוהלים.

בהצלחה 🙂