פעמים רבות כשאני מנסה לצאת ממצב בעייתי, מציאות תקועה, מצב שחוזר על עצמו בלופים, מחשבות שליליות, ותחושה כללית של חוסר שקט וחוסר נחת, אני תמיד מגלה שהסיבה העיקרית לכך היא חוסר איזון בין התעסקות בבעיה לבין התעסקות במשאבים. ועל כך נדבר היום.
המשאבים שלי
לכאורה זה היה אמור להיות הדבר הכי הגיוני בעולם. האם אייפון, בגרסה הכי משוכללת שלו, יכול לתת שירות כשהוא על בטריה 0? האם צמח יכול לתת פירות בלי השקייה, אור וחמצן? גלגל יכול לנסוע בלי אוויר? ויש אינספור דוגמאות בעולם החומרי.. לכולנו ברור שהתשובה היא לא. למרות זאת, פעמים רבות בני האדם, ממעיטים להתעסק במילוי האנרגיה של עצמם, במילוי המשאבים, במילוי המצברים, הפיסיים והמנטליים שכל כך חיוניים לתפקוד נעים ומיטיבי, לרווחה נפשית, לשמחה, לתחושה של רוגע ושלווה.
ריפוי
אז אפשר להגיד שריפוי הוא איזון בין הבעיה שאיתה אני מתמודד לבין כוחות והמשאבים שיש לי לפתור אותה. כשהאיזון הזה מופר, אנחנו נתחיל להרגיש שהספינה שלנו מטלטלת. שאנחנו בסערה בלב ים, הגלים מתגברים ואין לנו נקודת אחיזה. המקום הזה שבו אין נקודת אחיזה זה המקום שבו הפסקנו להשקיע בצורה עמוקה ומשמעותית, בטיפוח עצמנו. ובאופן ספציפי, בטיפוח האהבה והערך העצמי שלנו.
מילוי משאבים
ניתן קצת דוגמאות למילוי משאבים ומצברים. הראשונה והמשמעותית מכל היא מנוחה ושינה. אם נחזור לדוגמה של האייפון, במה אנחנו שונים? יש תמיד תחושה כזאת שמנוחה זה בזבוז זמן. כי יכלתי בזמן הזה לייצר עוד כסף? עוד הישג? עוד עשייה כלשהי. וזה באמת מאוד אישי אצל כל אדם, לכמה מנוחה הוא זקוק, על פי נטיית הנפש שלו, המצבים הרגשיים והפיסיים שהוא עובר. אבל עצם הרעיון הזה שמנוחה היא דבר משמעותי להטענה נפשית, זה לפעמים רעיון מוזר לאנשים. במיוחד שראינו את הדור הקודם "עובדים כמו חמורים", זה נשמע אפילו סוג של פינוק, לרצות לנוח. ואז אנחנו פשוט לא מאפשרים את זה לעצמנו.
העיקר הוא התנועה הנפשית
מילוי מצברים יכול להיות גם חלק מהדברים הבאים: הקדשת זמן לתחביב אהוב, טיול בטבע, חופשה, קנייה של משהו משמח, שיחה עם חבר קרוב, יצירה אומנותית כלשהי, פעילות גופנית, התנדבות. אבל מה שבעיקר חשוב זו בעצם תנועה נפשית שאומרת: אני כאן, אני חשוב/ה ומותר לי לתת לעצמי את כל הדברים שיגרמו לי להרגיש טוב יותר. כך למשל, אותה הפעולה בדיוק יכולה לרוקן ממשאבים או למלא אותם. למשל, התנדבות שכתבתי ברשימה. יש כאן שתי אפשרויות: או שאני מתנדבת בצורה שמרוקנת אותי – בכל מצב, בכל שעה, כל יום, עם זרימה אחרי כוח אוטומטי בנפש שנקרא "ריצוי", בלי תשומת לב, או שאני מתנדבת בצורה שהיא מתאימה לכוחות שלי, בזמנים שאני יכולה ופנויה, עם הפעלת כוח בנפש שנקרא "רצון". החוויה היא שונה לגמרי. כלומר, הדגש הוא להיות בתשומת לב של: נתינה פנימה. מתוך כך, גם הנתינה החוצה תושפע ותהיה פי 10 יותר טובה.
איך אני יכולה לתמוך בי?
השאלה המרכזית כשאני באה למלא את המשאבים שלי, היא איך אני יכולה לתמוך בי? וזו שאלה שכדאי לנו להרבות לשאול אותה כלפי עצמנו. למשל, אם אדם נמצא בדיכאון, בחרדה, בקושי לקבל החלטות, או במצב תקוע בחיים, קושי במערכות יחסים, יהיה יותר הגיוני לבדוק איזה משאבים יש לי *כבר* שאיתם אני יכול להתמודד עם המצב? ולאט לאט כל הזמן להעביר את המיקוד מהבעיה אל המשאבים. לאט לאט להעביר את המיקוד מהצמח שצמח, אל האדמה שמצמיחה אותו. עד כמה היא רוויה? עד כמה היא מושקית? עד כמה היא רכה, ומאפשרת לצמח לצמוח?
הטיפוח הפנימי
ואז, כשאנחנו מתחילים להתמקד באדמה – במשאבים הפנימיים שלנו – אנחנו מגלים שיש לנו יותר כוח ממה שחשבנו. זה כמו לגלות מעיין נסתר בתוך עצמנו, מקור של חוזק וחוסן שתמיד היה שם, אבל לא תמיד ידענו לגשת אליו. כשאנחנו שואלים "איך אני יכול לתמוך בעצמי?", אנחנו למעשה מזמינים את עצמנו להיות המטפלים והמנחמים של עצמנו. זו הזמנה לגלות מחדש את היכולות הפנימיות שלנו, את החוכמה שצברנו לאורך השנים, ואת הכוחות שעזרו לנו להתגבר על אתגרים בעבר.
מה כבר קיים ומה אפשר להוסיף?
בתהליך זה של גילוי עצמי ומילוי משאבים, חשוב לזכור שזה לא רק על הוספת דברים חדשים, אלא גם על זיהוי וטיפוח מה שכבר קיים. זה יכול להיות זיכרון של הצלחה קודמת, תכונת אופי חיובית, או אפילו הבנה עמוקה שרכשנו מניסיון קשה. כשאנחנו מתחילים לזהות את עצמנו בצורה יותר רחבה, אנחנו פותחים אפשרויות חדשות לצמיחה והתפתחות. זה שינוי פרספקטיבה שיכול להוביל לתחושת העצמה ותקווה, גם במצבים מאתגרים ביותר.
אז מה דעתכם?
איך תוכלו היום לתמוך בעצמכם?
Image by Piyapong Saydaung from Pixabay