העולם של היום מלא בגירויים והצפות. אנחנו נמצאים בעולם שבו בכל רגע נתון צריך להחליט משהו, להוציא לפועל משהו, לסדר, לארגן, לתפעל, לעשות. אך בשביל להצליח לתפקד כאן, אנחנו לעתים נאלצים לשים בצד או להחליש את הווליום מכל מה שקורה לנו בנפש. כתוצאה מכך אנו חווים תסכול, דיכאון, ערפול ותחושה של חוסר מתמשך. היום נדבר על ניתוק וזרות רגשיים וננסה לפלס דרך לכיוון של ריפוי והקלה.
רגשות קהים
הניתוק הרגשי (דיסוציאציה) היא חוויה מתמשכת שבה האדם לא פוגש את הרגשות העמוקים שלו. מרוב עיסוק בחוץ, אנחנו לא מוצאים את הדרך להתחבר פנימה ולהרגיש את עצמנו מבפנים. התחושה הזו היא מאוד לא נעימה, בלשון המעטה. הדבר מתבטא בדיכאון, תחושה של רצון להוצאת בכי ללא הצלחה, בלבול וחוסר ריכוז, אך מעבר לתחושות מעורפלות ומעיקות, אין תחושה של רגש. לא שמחה, לא עצב. לא אהבה. שום דבר לא מרגש או מלהיב. זו תחושה מתסכלת, כי לא מצליחים להרגיש עד הסוף ולהרגיש חיבור פנימה. תחושה שאיזה חוט לא מחובר.
הגורמים לתחושת זרות
טראומה היא אחד הגורמים המשמעותיים של תחושת דיסוציאציה, שהיא בעצם ניתוק רגשי. כולנו חווינו את התחושות הקשות ב7.10, את תחושת ההלם והתחושה העצומה של ההצפה הרגשית שלא אפשרה לחוות את אותן החוויות כמו קודם. במצב הזה, יש קיפאון חושי, פיסי ומתמשך. ואכן בשנים האחרונות, החל מתקופת הנחיות הקורונה של בידוד חברתי וחרדה קולקטיבית מתמשכת, וכעת מה7.10 ובזמן מלחמה, כשהנושא הטעון של מוות וחיים עולה על הפרק, קיפאון וניתוק היא אחת התגובות הנפוצות שמתרחשות. אך הניתוק הרגשי יכול להגרם גם ממצבי משבר אישיים, פגיעה מתמשכת, דפוסי ילדות כואבים ועוד. בעזרת קבלה וחמלה אל המצב, שזה חיבור רגשי אליו ("חום הלב" בשפת ימימה) אפשר לחוות מעט הקלה.
הניתוק כמנגנון הגנה
כמו שאמרנו, המערכת של הגוף-נפש שלנו היא חכמה. היא תמיד לטובתנו ותמיד מנסה להגיע לאיזון. כשהמצב הופך לקשה כל כך להכלה – טוב מאוד שיש לנו מנגנון ששומר עלינו ונותן לנו אפשרות להמשיך לתפקד. תחשבו על מצב שבו כל הזמן היינו מרגישים ומגיבים רגשית, טוב שיש מנגנון שיודע לעצור. כך שאין שפיטה כלפי הסימפטום. הניתוק רגשי הוא תגובה טבעית ובריאה למצב שמבקש שינוי. היא איתות שמראה לנו שיש לנו צורך במערכת למשהו מסוים. כך בעצם כל רגש לא נעים וקשה, הוא שם בשביל לאותת לנו להתחבר חזרה – לעצמנו, להתווסת מחדש, לחבור לוויסות מאחרים, לקבל עזרה, להתחבר למשאבים, לעצור רגע ולעשות פעולות אחרות, לעצור ולנוח, להקשיב לאיזה משהו שהזנחנו.
חיבור לעצמנו: עיבוד של החוויה
התחושה שנותנת לנו שמחה וחדוות חיים היא החיבור לעצמנו. ומה הכוונה חיבור לעצמנו? הרגשה עמוקה של כל הרגשות שלנו. בלי הסתרה. בלי זיוף ושקרים בינינו לבין עצמנו. פשוט לפגוש באמת את מה שקורה לנו בקבלה גמורה, באהבה, ובחמלה. חיבור אותנטי. תמיד קל להבין את זה כשמסתכלים על ילדים. הם תמיד יעצרו לבכות ולשחרר את הרגשות שלהם. אגב, זה כך גם בטבע. כשיש לחיה כלשהי חבלה פיסית, או חולי, היא תמיד תעצור כפעולה ראשונה, ותתן למערכת שלה את הזמן הדרוש בשביל להחלים ולעבד את החוויה, עד שהיא משתחררת מהמערכת. ורק אחר כך היא תמשיך לתפקד.
2 תנועות הפוכות
כל אדם רוצה להטען בכוחות ובתחושה טובה, תחושה שיש למה לקום בבוקר, שיש טעם לחיים, להרגיש שמחה פנימית ועמוקה שנמשכת זמן רב, ולחוש עונג בחיים. אבל נדמה שהעיסוק המתמיד בחוויות ההישרדותיות של החיים, במה ש"צריך", במשימות, בתפקוד לימודי, כלכלי, הישגי, לא מאפשר להרגיש באמת מנוחה עמוקה. ובאמת אלו שתי תנועות סותרות במהותן – חוץ ופנים, doing being. וכשאדם נכנס עמוק מידי לאחת מהן, המערכת תמיד תנסה להגיע לאיזון.
האיזון של הנפש
כאמור, האיזון הזה הוא התחושות שאנו חווים. וכך, כשאדם נכנס יותר מידי לעומק לעשייה, לחשיבה החוצה, להישגיות מופרזת ולדרישות בלתי מתפשרות ונוקשות, הוא לא באמת פנוי להירגע אל תוך עצמו, לפגוש את הנפש, את האמת הפנימית שמתחוללת בו ולקבל כוחות ומשאבים. והנפש הרי כואבת עוד מהילדות, החיסרון הזה שלא התמלא בילדות, גם קיים בבגרות. והוא כמו ילד קטן ימשיך לבקש את המילוי. ולכן, המערכת הרגשית מאותתת – היי! תעצור! משהו פה זקוק לתשומת לב. הילד הפנימי מבקש להיפגש אתו. אחרת, הוא עושה קטע. הוא יחפש את ההזדמנות לפוצץ הכול ולרקוע על הרצפה בקניון.
מותר לעצור
כולנו נוכל להגיע לחיים יותר שמחים, אם נסכים לעצור. פיסית. ממש לעצור ולפגוש את עצמנו. קשר אמיתי לא יכול להתקיים, מבלי מפגש חי ואמיתי. והמפגש הזה הוא זמן שבו מקלפים את השקרים, הדיבורים החיצוניים, ומנסים להגיע אל האמת שלנו. "לישרי לב – שמחה" (תהלים). אבל האמת היא שרובנו חושבים שזה "בזבוז זמן". או: אני אחשוב חיובי בראש וזה יעבור. בדיוק כמו שלא אפשרי שהורה יבנה קשר עם הילד הקטן שלו מבלי לפגוש אותו, כך "הילד הפנימי", הכאבים הפנימיים, מבקשים גם הם מקום. איך עושים זאת בפועל?
דיבור עצמי Self talk
יש הרבה דרכים לפגוש את הנפש. דרך אחת מרכזית היא ללכת לחדר שקט, לכבות את הפלאפון, לעצום עיניים ולתת למה שעולה לעלות. וממש לדבר עם עצמנו, לשאול, מה קרה, מה עובר עליך היום? בשלב הזה ייתכן שיעלו רגשות לא נעימים ועדיין תרחף תחושה של ניכור. כל מה שלא הסכמנו לפגוש, ינסה לצאת. אם עולה בכי או צער, לתת לזה לצאת. אפשר גם לתת לעצמנו חיבוק. בדיוק כמו שהיינו נותנים לילד בוכה. בהתבודדות הזו, אחרי שעוברים את התחושות החיצוניות והקשות, לאט לאט אפשר לזהות נצנוץ של כוח אוהב בתוכנו. איזה קול שאומר: הכול בסדר. אני איתך. קול רך יותר. קול של קבלה עצמית. ממשיכים עד שהקול הזה עולה.
כתיבה
אפשרות נוספת וחשובה היא לכתוב. תחושת הזרות והניכור מגיעה ממקום שבו המחשבות מבלבלות אותנו. יש כמו ענן כזה שמשכנע, שמשהו לא בסדר. והמשהו הזה הוא אתה. במקרה הזה, יהיה קשה להלחם במחשבה ולשכנע אותה. לכן, הכי טוב לפרוק אותה על דף. בכתיבה חופשית או בחקירה של מחשבות קשות כמו בדף עבודה של ביירון קייטי שבו מזהים את המחשבה שיוצרת סבל ומשתחררים ממנה. למפגש הזה עם עצמנו בימימה קוראים לזה "מלאכה". בזמן שבו אני עוצר/ת ושואלת: מה שלומי? לפגוש דרך כתיבה את הרגשות ולשחרר אותם, כמו להוריד מסע מכביד מהנפש.
במה אני מאמינ/ה ומה הגוף שלי חווה?
בדרך כלל הסבל נובע משקר כלשהו שאנחנו מאמינים לו, שהוא האמת. הוא יופיע בצורה של מחשבה: אמונה מכאיבה שלא ביררנו. שלא עצרנו ונתנו לה להשתחרר מאיתנו. וכך, היא ממשיכה איתנו במהלך היום והתפקוד. כך למשל המחשבה: אף אחד לא אוהב אותי, אין תקווה, אני לעולם לא אצא מהמצב הזה. אני תקוע, אני לא טוב וכו.
חיבור מחדש אל הגוף
שתי הדרכים שמניתי כאן הן טובות מאוד ולאורך זמן יוצרות קשר חי ובריא עם עצמנו. הן בעצם נותנות לנו את האפשרות להתמלא בכוחות ובמשאבים פנימיים. במצבים של טראומה שקרתה זה עתה ויש ניתוק, צריך לא להציף את עצמנו יותר מידי בעומס של מילים, ניתוחים ומשמעויות, אך לא רק במצבים אלו. ערוץ משמעותי שלנו שמחבר אותנו לעצמנו הוא הערוץ הגופני וכדאי ללכת אליו בעדינות. כלומר, לווסת ולהרגיע את הגוף וממנו להגיע לשחרור רגשי. ישנן פעולות פשוטות של הרגעה עצמית שמובילות לשחרור אנרגטי של האנרגיה התקועה, עליהן ארחיב בפוסט נפרד.
דרכים מגוונות לחיבור למשאבים
ישנן דרכים רבות היום שעוזרות להשתחרר ולהרגיש יותר מחוברים מבפנים: התבודדות – שיחה עצמית, כתיבה, מדיטציה, ריברסינג, נשימה מעגלית, שטיפה אנרגטית, שחרור רגשי בשיטת המסע, התמקדות, SE, יצירה אומנותית ועוד. על חלקן הרחבתי בפוסט הזה ועל חלקן ארחיב בפוסטים הבאים. אך בכל אפשרות שלא תבחרו, תחוו הקלה ותטענו בכוחות. וגם אם המצב שוב יצא מאיזון, אפשר תמיד לזכור- זה לא בזבוז זמן לפגוש את עצמי. זה לקבל כוח, לטעון את הבטריה – כדי להמשיך לפעול כאן בעולם.