הדחף להציל אחרים

ממהרת להציל אחרים? או במילים אחרות: "תסמונת המושיע" (כן, יש תסמונת כזאת). הרבה פעמים בחיים שלנו אנחנו רוצים לעזור לאחר, בין אם הוא מביע בקשת עזרה ובין אם לא. לפעמים הנתינה שלנו במקומה ולפעמים היא לא מתקבלת בצד האחר, או שאנחנו יוצאות מותשות ומוצפות. איך להתמודד עם המקום הזה שממהר להציל מישהו אחר? מה שבטוח, ברוב הפעמים זה גורם לנו להרבה אי שקט. בפוסט הזה נלמד על וויסות רגשי שיעזור לנו להשתחרר. 

אז מה זה למהר להציל?

כל פעם שמישהו מספר לי על קושי, האינסטינקט הראשון שלי הוא מיד להיכנס לפעולה: לייעץ, למצוא פתרונות, לסדר לו את החיים. וזה נשמע על פניו כמו משהו טוב, נכון? הרי מדובר בעזרה, בחסד, בדאגה לאחר. אבל האמת היא – שזה לא תמיד חסד. לפעמים, זה בכלל דין. כלומר, ייתכן שזה הרגל שלנו של ריצוי, או הרצון שלנו לסיים משימה כדי לפתור חרדה אישית, ובכלל לא בהכרח קשור למי שביקש את העזרה (אם הוא בכלל ביקש אותה! 🙂 לרוב אין בכלל בקשה 🙂

למה להציל אחרים זו לא תמיד עזרה?

כשאנחנו קופצים מיד לפתור למישהו את הבעיה, בלי שבאמת התבקשנו ובלי לשים לב לצרכים האמיתיים שלו – אנחנו לא באמת עוזרים. אנחנו משתלטים. לפעמים, זה נובע מדחף פנימי חזק כל כך, שאנחנו אפילו מזניחים את עצמנו ואת מה שחשוב לנו. בשפה של ימימה זה לצאת לשדה של האחר.

וזה לא רק שזה לא עוזר – זה גם יכול להזיק:

    • אנחנו משקיעים אנרגיה במקומות לא מדויקים.

    • אנחנו הופכים לתוקפניים כשלא מקשיבים לנו או לא עושים מה שהצענו.

    • אנחנו מצפים לתוצאות שלא תמיד מגיעות, ומתאכזבים.

    • ובעיקר – אנחנו לוקחים אחריות שהיא לא שלנו.

 

לדוגמה, מישהו אומר לי למשל : "אני מחפש עבודה". מהר מאוד אני מריצה בראש תסריט שלם: "יאלה, בוא, נשב יחד, אני אמצא לך, אני אתקתק את זה, הכול יהיה מושלם!" פתאום אני שעות באתרי דרושים, שולחת לו הצעות, דוחפת מידע, ובסוף – אולי הוא בכלל לא באמת מוכן לעבודה. אולי הוא רק רצה לשתף. אולי הוא בכלל לא ביקש עזרה. אבל יש משהו שהאוטומט שלנו, דוחף לפתור בעיה. 

הדפוס הזה לפעמים ממש הורס לנו, ואנחנו יכולים לחשוב שמדובר במישהו אחר שעושה לנו את הדבר. המון פעמים זה בכלל צורך אישי מוגזם שלנו, להעניק ללא סוף, להתמסר או להרגיע חרדה. ואין לזה באמת קשר לאדם שמולנו. לרוב, גם כשמישהו מספר לנו על בעיה, זה באמת מעורר בנו חרדה. ומהמקום הזה במקום להרגיע את החרדה שנוצרה לנו, אנחנו מתערבבים עם האדם האחר. במערך המשפחתי זה קורה כל הזמן (במיוחד לאמהות) אבל לא רק. 

וכשאני מגזימה בנתינה, מרגישים את זה מידי:
אני מרגישה מותשת. מאוד. כמו איזה בלון חמצן שהתרוקן.
אני כועסת על האחר שלא עשה מה שאמרתי.
אני מרגישה שהוא לא מעריך אותי.
אני נהפכת לתוקפנית.

אין את מי להציל

האמת היא, שאין את מי להציל. ההצלה היחידה היא שלנו את עצמנו, וזה גם מוטל בספק :). לרוב אנחנו פשוט משליכים על האחר את מה שאנחנו לא מצליחים לעשות. אז הדבר היחיד שנוכל לעשות היא לפתח הקשבה עמוקה, לעצמנו ולאחר. לווסת את הרגשות שלנו, את החרדות שלנו, את הלחצים שלנו, כשמישהו אחר אומר או עושה משהו. וזה גם כבר בפני עצמו דבר גדול, וזוהי גם מטרת הפוסט – כדי להגיע לשקט נפשי ושלווה, אפשר לתרגל את הדחפים שלנו למהר להציל, ולהגיב אחרת. למשל, לפעמים, תגובה כמו "אני אחשוב על זה" היא מדויקת הרבה יותר מאשר לקפוץ ולחפש עבור האדם את מה שהוא חיפש.

ואיך אפשר בפועל להרגיע את הדחף הזה?
קודם כל , וזה לא נאמר עדיין, אבל חשוב לציין שזה לא דחף בעייתי, אלא מענה לצורך שלנו. למשל, אני חווה חרדה – הנה דרך לשחרר אותה – להתעסק בחיים של מישהו אחר, להתפס לדרמה של מישהו אחר, להרגיש רגשות של משמעות, חוכמה, ועוד הרבה. אז מה שחשוב זה תשומת לב –
נשאל את עצמנו:
 * מה אני מרגישה עכשיו מול מה שהאחר סיפר לי?
 * מה הוא באמת מבקש ממני?
 * האם אני יכולה לתת את זה?
 * האם אני רוצה לתת את זה?
   אם כן, מתי אפשרי יהיה לי לעזור ואיך?
 * מה נכון יהיה לעשות בסיטואציה, האם לעזור או לתת לו להתמודד?

ועוד..


הפילטר הזה שלנו עוצרים ובודקים עם עצמנו, זה הוויסות הרגשי שכדאי לנו להפעיל, כדי שלא נמצא את עצמנו במערבולת חושים רגשית שתטביע אותנו.

אם גם את מתמודדת עם דחף של הצלת יתר של האחר, תוכלי לרכוש את הקורס שלי לומדות גבולות:
כאן
 

אם מה שקראת עכשיו נגע בך או מרגיש רלוונטי, אפשר לשוחח על זה יחד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *