אין רצון טוב שנאבד

הרצון הוא המנוע החזק של החיים. הוא פועם בכולנו וגורם לנו להמשיך ולהניע את עצמנו. אך מה קורה כשאנחנו חווים מצב של רצון חלש או כבוי? זו תחושה מאוד קשה, מעייפת ומבלבלת. בד"כ נרגיש אטימות, ריקנות, חוסר משמעות ועצבות וגם נרגיש שדברים – לא מסתדרים לנו. אז היום נפתח פתח לדבר על הרצון שלנו וננסה לראות מה קורה לו בתוך מצבי החיים 🙂

 

כשהיינו ילדים

כשהיינו ילדים כל הזמן רצינו. היינו מלאים ברצונות, ברעיונות יצירתיים, בתשוקה לחיים, והיינו פשוט גוש של רצון מהלך. ידענו בצורה ברורה מה אנחנו רוצים ומה אנחנו לא רוצים. ילד בן שנתיים לא עונה: 'לא משנה לי' לשאלה באיזה גלידה תבחר. הוא מאוד יודע מה כן ומה לא. החיבור שלו לעצמו האמיתי מאוד חי ונוכח.

בשלב כלשהו (למה חייב להגיע השלב הזה תמיד?), התחלנו להבין, שאם אנחנו רוצים לשרוד כאן בעולם – נצטרך לוותר על הרבה מהרצונות שלנו או לחלופין, ממש להיאבק עליהם כדי לקבל אותם. כי אמא עכשיו עסוקה, ואבא לא יכול, והמורה אומרת להיות בשקט, והחברים עשו איזה חרם בכיתה, והתחלנו לקבל מהעולם, את השדר הברור הזה: "שקט". "תצמצם את עצמך". "זה לא מתאים עכשיו". וזה במקרה העדין.

PUTTING down

במילים אחרות, רבים מאיתנו חוו כל הזמן, לצד הקול הברור של הרצון שלהם – קול נוסף, דק (או עבה), מחליש, מקטין, מצנן את ההתלהבות, שעושה לנו החלשה מטורפת, ובמילים אחרות: Putting Down. בהתחלה, הקול היה חיצוני, אך לאט לאט הוא הופנם בתוכנו. והתחלנו להאמין לו. שאנחנו לא יכולים, ולא מסוגלים, ולא יצא מאיתנו הרבה, ואיך נסתדר, וצריך להיזהר, ולא לסמוך על כל אחד, ומה אתה כל כך מתלהב? ומי ירצה את מה שיש לך לתת?

וכך, ממקום של אמונה ושמחה פשוטה, עברנו למקום של הישרדות: שמופיע ב2 צורות: מאבק או ויתור. או שאנחנו חיים את החיים במאבק מתמשך להוכיח לעצמנו ולסביבה שאנחנו נקבל את מה שאנחנו רוצים (כעס), או שאנחנו מוותרים על הרצונות ומתייאשים (דכאון). או שאנחנו גם וגם לסירוגין. (ואז נחווה תקיעות/חוסר יכולת להתקדם/סיבוב במעגלים).

החוויה הרגשית של רצון לא מבורר

בגלל חוויות עבר והקול שהקטין את הרצונות שלנו, אנחנו יכולים להסתובב כאן בעולם עם הרגשה שאנחנו לא ראויים, לא מגיע לנו כלום, לא שווים הרבה, תחושות של כשלון וגם חוסר יכולת להחליט ולבצע פעולות פשוטות. זאת חוויה מאוד קשה וכואבת. וקל וחומר להגיע להישגים מרשימים או להשקיע בעצמנו סכומי כסף גדולים. החשיבה היא תמיד בקטן, בצמצום, ויש קושי להתרחב, להגיע למקומות חדשים. לעשות שינויים. הרבה פעמים גם נראה דפוס של הימנעות, פחד משתק וחרדה.

השומר בשער

ההתנגדות הזאת, או ההקטנה שמגיעה, באה לשמור עלינו מפגיעה. בגלל שחווינו בעבר מצבים שבהם רצינו, ולא קיבלנו, או רצינו ומשהו הסתבך, אנחנו לא מוכנים להיות שוב במצב שבו ניפגע או ניכשל. או להפך, שפתאום נבטא את כול כולנו – זו גם חוויה מפחידה למי שהתרגל שנים להיות ב'קטן', ב'לא לעשות יותר מידי רעש', לא להביא את עצמך יותר מידי לידי ביטוי. 

אז איך מתמודדים עם זה?

ראשית, כדאי להתייחס בהרבה חמלה למקום הזה שהוקטן, זה מאוד כואב. אפשר לתת לעצמנו זמן שבו אנחנו פותחים את זה, מול עצמנו, מול מטפל, בוינטלציה רגשית כלשהי, שמשחררת את הכאב ומאפשרת לדברים לצוף. מעבר לכך, כדאי לברר עם עצמנו, מהו הרצון האמיתי שלנו, ומה הם רצונות חיצוניים שהמרדף אחריהן הוא חסר תכלית? בדרך כלל כשעושים את הבירור הזה, משהו מוקל במערכת.

תרגול:

בשבוע הקרוב נהיה בתשומת לב לרצונות שלנו, ונשים לב: איזה קולות עולים בנו, כשמתגלה אצלנו רצון?

נשים לב אם שואלים אותנו, מה אנחנו רוצים, כך או כך? והאוטומט אומר: "לא משנה לי", לקבל החלטה מתוכנו, אפילו אם זה משהו קטן.

הפוסט הבא יעסוק בריצוי – מה קורה כשאנחנו לא מצליחים להביא את עצמנו ו'נאלצים' לרצות אחרים?