מה צריך בשביל להירפא?

נראה שהאנושות עסוקה רוב הזמן בלפתור בעיות ולצאת ממצבים קשים. כלומר, לנרמל את החיים עד כמה שניתן. שזה אומר לצמצם את רגעי הסבל ולהגביר את רגעי הטוב. אבל האם זאת המטרה שאנחנו צריכים להציב? והאם זה אפשרי בכלל? בפוסט הבא ננסה להבין איך אפשר להירפא ממצבים קשים, מבלי לנסות לתקן אותם באמת.

1. להודות על האמת

אחת הדרכים המרכזיות שצריך לעבור בהן בשביל לרפא משהו הוא: להודות על האמת. להיות מוכן במאה אחוז להפסיק להתנגד, להיאבק, להסתיר, להדחיק, להאשים מישהו אחר. במילים אחרות זה נקרא לקחת אחריות. להסכים לראות מה החלק שלי בתוך כל המצב הזה? באיזה אופן אני תורמת למצב או יוצרת אותו במו עצמי? השלב הזה הוא שלב חשוב ומשמעותי מאין כמוהו. כי זה בעצם הזיהוי הראשוני של המצב, איך שהוא. למשל: במקום להגיד לעצמי "אין עבודה שמתאימה לי", אולי אני יכול לגלות ש"אני מפחד מהצלחה". ככל שאני יותר אמיתי עם עצמי, יש לי יותר גישה אל המקומות התת מודעים שלי – ואני יכול לשפוך שם אור. זה בעצם היציאה אל האור והריפוי האמיתי.

2. לקבל כאבים שבדרך

אחרי שהבנתי והתיידדתי עם המציאות הנכונה כפי שהיא, ואני באמת מוכן לראות את המקומות החשוכים שלא הייתי מוכן לראות קודם, כדאי לזכור שמותר להרגיש את הכאב של המצב. כאב הוא חלק מהחוויה האנושית ואני לא רוצה להעלים אותו. אלא לתת לו מקום, בתוך מסגרת ברורה או לתת לו להתפרץ ולשטוף אותי, כשהוא עולה. הריפוי מגיע כשאנחנו מתמסרים לתחושות ולא כשאנחנו מתנגדים להם. כשאנחנו נותנים למה שעולה, להיות, בלי שיפוט – מגיעה הקלה.

3. בכי והשתטות

יש אנשים שנותנים לעצמם לגיטימציה לבכות, רק שכשזה ממש לגיטימי – כמו בשבעה, הלוויה, יום הזיכרון. כי בזמנים האלה אף אחד לא שופט אותך אם אתה בוכה. אה יום הזכרון היום, בטח, בטח. זה מובן. באמת יש סיבה. לגיטימי -כל תגובה של פריקה רגשית. לך על זה, תבכה, תצרח. מותר. אבל האמת היא שלבכות, לצרוח, לפרוק כאב – זה צורך אנושי ובסיסי והוא חלק משמעותי ממערכת הוויסות הרגשית שלנו! לא רק ביום הזכרון וכשאדם נפטר לך. למה יש לנו שיפוט כ"כ גדול על צורך טבעי ואנושי, להשתולל? לבכות? לעשות שטויות? "לצאת מהדעת" לרגע? לבכות עד שכל הכאב יצא? הרי זה מנגנון של הגוף שלנו, שרוצה לשחרר את מה שכואב עמוק בפנים. כנראה שיש שם פחד מאיבוד שליטה, והרצון המתמיד להיות "רגיל". ובכן, לא. מותר להוציא ולאוורר את המערכת וה'שיגעון' הזה הוא חלק מהריפוי. (אגב, כנראה שזו הסיבה שהורים רבים לא מסוגלים לשמוע את הבכי של התינוק/הילד אבל זה נושא לפוסט אחר).

4. להכיר את עצמי

להכיר את עצמי זה מצב שבו אני מסתכל/ת על עצמי מבחוץ. מתבוננת על תכונות, אופי, מציאות חיים, קצב, מצב רגשי, פיסי, נפשי, ובעצם מוכנ/ה בקבלה רדיקלית, לקבל את מה שאני רואה. גם את החלקים הפחות נעימים ואת אלה שצריכים תיקון. זו עמדה נפשית של לא לנטוש את עצמי, גם כשהמציאות מתערערת. גם כשלא ברור לאן הולכים. מתוך העמדה הזאת אפשר להירפא ולהירגע, מבלי לשנות את המציאות שבחוץ. ומהמקום הזה, היא משתנה לרוב מעצמה.

5. פחות להתחשב במה חושבים ואומרים עליי

בסוף היום, אם אני לא נאמנ/ה לבחירות שלי, לחיים שלי, ולכל מה שאני עושה כאן – אני זה שסובל/ת. לאנשים תמיד היה ותמיד יהיה מה להגיד, על כל דבר, ובכל שלב (לפעמים דברי חוכמה). אבל אין ספק שככל שאני מרשה לעצמי לחוות את החיים דרך נסיבות חיי, דרך התכונות. הקצב והאופי הייחודיים שלי – ופחות בהשוואה לסביבה ולהתקדמות שלה – יהיה לי יותר קל להתמודד עם האתגרים שמגיעים. זה בעצם לראות שיש לי מסלול משלי, שהוא אולי דומה לאחרים, אבל הוא ייחודי שלי, ודרכו אני פועל/ת בעולם. העיסוק החוצה, איך זה נתפס – הוא מאוד טבעי, והוא גם מאוד מוטבע בנו, כישראלים, לראות את הדשא של השכן, כמה מטר הוא בנה, למה הוא ולא אני. בסופו של דבר הבנייה עצמית נעשית כשאני מרוכז בתפקיד שלי כאן, ולא בתפקידים של אחרים.

6. לקבל עזרה מבחוץ וגם לדעת לקבל אותה מבפנים

להיות ביחד עם עוד בני אדם, להיות חלק מקבוצה, חבורה, קשרים עם אנשים – זה מאוד מרפא. וגם המקום של להיות לבד וללמוד לווסת את עצמי ולתת לעצמי את מה שאני צריך. האיזון הזה בין הביחד והלבד הוא חשוב. וחשוב שיהיו לאדם את הסביבה והמעגלים, וגם את עצמו.

7. להתייחס לנשמה. 

באדם יש כמה רבדים. הפסיכולוגיה עוסקת מאוד בנפש האדם וזה חשוב ועוזר, אבל גם לעיסוק בנפש יש גבול כי: "הנפש לא תמלא". הנפש של האדם תמיד מושכת למטה, אל החיסרון. יש כלל רוחני שאומר שאי אפשר לרפא משהו באמצעות אותו הרובד. כלומר, מעל לרובד של הנפש שלנו, יש עוד רבדים שגם זקוקים ליחס (לפי הקבלה יש לנו נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה). כשיש חוסר שם – זה מקום שורשי, שמשפיע גם על העולם הנפשי. הנשמה זקוקה למילוי ואור, עם חכמה שהיא מעבר לחוכמת הנפש. 

זהו,  שיהיה לכולנו ריפוי שמח! 🙂