מכירים את זה שעולה בכם רצון או כמה רצונות לעשות משהו אבל "מחר" תמיד נשמע הרבה יותר טוב מ"עכשיו"? עכשיו תמיד חסר משהו. כסף, זמן, כוח, רצון, יכולת. דחייה של דברים היא דחייה עצמית והיא חוויה כואבת ולא נעימה, למרות הרווחים שבצידה. אז אם גם אתכם מעניין איך מתמודדים עם דחיינות בחיים, המשיכו לקרוא.
דחיינות והימנעות כהגנה
כולנו מכירים את המשפט "אין דבר העומד בפני הרצון". אז קדימה להסתער. לא? לא. לא תמיד בכל אופן 🙂 בדרך כלל בדרך אל המטרה הנכספת, יש פחד. איך אסתער? איך אצליח? אולי לא אצליח? שהרי כבר לא הצלחתי. תמונות רצות, שכנועים פנימיים ותוצאה אחת: אני לא מסוגל לעבור את זה. למי שלא יודע, במשך כמה שנים הייתי (ועודני) מנחה של סטודנטים לסיום התואר. אחד הדימויים החזקים שהייתי רואה כשהייתי פוגשת סטודנטים, הוא התחושה "זה גדול עליי". כשעבדנו ביחד מה שבעיקר נתתי להם זה את הביטחון להחזיר את הממדים האמיתיים של הדבר: זה לא מה שאתה חושב שזה. ואתה כן מסוגל.
למה אנחנו דוחים?
אנחנו נמנעים ודוחים, כי אם אתעסק עכשיו במשהו הזה שאני לא רוצה לעסוק בו, אפגוש את עצמי כפחות מוצלח, ההוא שלא יודע להסתדר, אנחנו לא רוצים לפגוש את עצמנו החלשים והחסרי אונים. והקטע, תמיד, אחרי שאנחנו עושים את מה שדחינו, תמיד אנחנו אומרים לעצמנו: "איך לא עשיתי את זה קודם?", זה כל כך קידם אותי, זה כל כך עשה לי טוב, אז למה לא עשיתי את זה כבר מזמן? או: זה היה ממש קל ולא כמו שציפיתי, אז ממה פחדתי כל כך?
לפעמים, זה נכון לדחות
הנפש שלנו באמת זקוקה לקצב שלה ו"כל הדברים היפים באמת מתגלים בזמנם האיטי הבלתי מתחשב (דניאלה ספקטור)". ואין עניין להתמודד בכוח עם מה שאין כוח להתמודד איתו. וזו עבודת חיים, לדעת מתי צריך לפרוץ ומתי להמתין, ומה הקצב הנכון. הדברים מתגלים לנו במהלך החיים.
כמה מילים על רצון
אי אפשר לטפל בדחיינות, לפני שאנחנו בכלל מודעים למה אנחנו רוצים לדחות? מה ז"א? אני יודעת מה אני דוחה, הנה, זה כתוב לי על פתק כבר כמה חודשים/שנים. אבל לכתוב על פתק ולהשאיר אותו בשפת הגשטלט נקרא "עסק לא פתור", והוא תמיד ימשיך להטריד, עד שלא יירגע (ויבוא אחד אחר במקומו, אל דאגה). אז כשאני רוצה לטפל בכל המשימות שאני דוחה, השלב הראשון זה להכיר – מהן אותן משימות? ואפשר לקרוא להם- רצונות. מהם הרצונות שלי? הרצונות כולם? הרצונות האלה, לא סתם יושבים לנו בראש, הם ממש מטרידים אותנו ויוצרים תחושה של החמצה, פספוס, חוסר הגשמה, ולבסוף זה הופך למשא כבד. כי כל הרצונות הקטנים, ובטח שהרצונות הגדולים, נאספים, מצטברים, כשהם לא מקבלים שום יחס.
אז איך יוצאים מהלופ הזה? תרגיל!
יוצאים לאור!
כל מה שנמצא בחלקים לא מודעים שלנו, ימשיך להטריף אותנו עד שניתן לו את הבמה. לכן, כדאי להעביר את המחשבות מהמוח לכתיבה! ואז בעצם לתת לגיטמציה לכל רצון שמתעורר אצלכם (רצונות שלא פוגעים בכם או באחרים כמובן) ולהתחיל להוציא אותו מהמוח – החוצה מכם. בשלב הראשון, על הדף. אז קחו כמה רגעים עם עצמכם, ותכתבו את כל הרצונות שמתרוצצים לכם בראש, החל מללכת לשיננית וכלה בלרצות להיות נגיד בנק ישראל.
להוציא הכול על הדף
תנו מקום ממש לכל רצון ומשימה שעולה בכם, קטן או גדול, מציאותי או לא מציאותי, רוחני או חומרי. משהו שהוא לא כזה קריטי, אבל היה נחמד אם… ומשהו שממש חייבים לעשות, אתמול. משהו שאתם דוחים כבר הרבה זמן, משהו שרק עכשיו הבנתם שאתם רוצים. תעשו סקירה של כל הדברים הכי קטנים שתמיד רציתם, ולא היה מספיק כסף, זמן, כוח או דברים שמרוב שהם נראים רחוקים, לא הייתם מוכנים להודות בפני עצמכם שאתם בכלל רוצים אותו (הכחשה והדחקה של רצונות בגלל כישלונות עבר, היא מנגנון חזק, אולי נרחיב עליו בהמשך). בשביל התרגיל הקטן הזה, תצטרכו – דף ועט (לא על המחשב!). ולא, אם תשאירו את זה כשיחה בראש, זה עדיין יישאר שם. (בשלב הבא, תצטרכו לתרגל לקיים ולעשות את המשימות האלו – גם כשזה ממש לא מושלם וגם שזה נראה כל כך קטן וחסר טעם).
בהצלחה!
איך ההרגשה לתת מקום לכל זה? לפעמים לא פשוט לראות כל כך הרבה רצונות לא מוגשמים. איך אתם מרגישים במהלך התרגיל, ובסופו?
Image by Sarah Teoh from Pixabay