מי מפחד מהצלחה?

הצלחה היא דבר נפלא, לא? מסתבר שלא לכולם. לרובנו יש פחד מאוד גדול, דווקא מלהצליח, להתרחב, לחיות באושר ושגשוג, לראות את הטוב בעצמנו, את העוצמה, את היופי והאור שאנחנו. בפוסט זה נדבר על פחד מהצלחה, ואיך שחרור ממנו עוזר לחיות חיים משוחררים יותר. המשיכו לקרוא.

כשהיינו ילדים

כשהיינו ילדים, היינו כמו פרח שפורח ללא מעצור. רובנו קיבלנו הזנה, אהבה וחיבוק כשהיה צריך. וצמחנו מתוך האהבה הזאת אל החיים, בשמחה ובסקרנות מכל דבר. אך עם השנים, לאט לאט התחלנו לקבל פידבק שונה מהחיים, והתחלנו לחוות צמצום וחסימה של ההוויה הפנימית שלנו. לאט לאט התחלנו גם אנחנו לנטוש את הזהות האישית של הזרימה והעוצמה שיש בתוכנו והתחלנו לדחות אותה. למשל, כשמאוד אהבנו לשיר ולהורים/לאחים/לסביבה זה לא בא בטוב באותו רגע ואמרו לנו להפסיק או אם מישהו אהב לדבר הרבה ואמרו לו: "די, זה חופר". אז הילד/ה למד/ה לקשר בין העוצמה שיוצאת ממנו/ה בחופשיות, לבין חוסר קבלה, לבין דחייה. וכך, בשביל לשרוד, את תקופת הילדות, את  הלימודים והתפקודים שנדרשו, היה חייב לצמצם את העוצמה הזאת ואפילו ממש להעלים אותה. כי אסור שיראו מי אני. זה לא טוב. זה מפריע. זה אפילו מזיק. 

לפחד מהעוצמה שבך

לכאורה זה נראה מוזר, למה שמישהו יפחד מהעוצמה שבו? איך אפשר לפחד מדבר טוב? אבל אם נעמיק אפשר מאוד להבין את זה דרך משל: תחשבו על שלוש האפשרויות: ללכת ברגל, לרכוב על אופניים או לטוס במטוס. מה יותר עוצמתי? על מה יותר מפחיד לעלות? איפה יש סיכון רב יותר? ככל שהדבר יותר עוצמתי, עם יותר כוח – זה גם יותר מפחיד להתמסר אליו. כי ככל שהדבר עוצמתי הוא יותר מאבד שליטה – זו סכנת התרסקות. בהמשלה אלינו, אם אני נשאר קטן וחסר עוצמות – אין סכנה ליפול. אין יציאה משליטה. הכול ברור, מסודר והכול צפוי מראש. אבל אם אני מטאור, אם אני פתאום נותן לעצמי את הרשות לראות כמה אני עוצמתי וחזק, או כמה אור וטוב יש בי – זה יכול מאוד להפחיד ולאיים. מה עושים עם כל האנרגיה הזאת? איך מנתבים אותה?

תמיד להקטין להקטין להקטין

ואז, מה שקורה, אנחנו רגילים להקטין את עצמנו. לווסת. למנן. להיות פחות. וגם לסגור. ולהסתיר. לא לאפשר לאחרים לראות אותנו. ובעיקר – לא לאפשר לעצמנו לראות אותנו. לכאורה, אדם כזה, שמפחד מהכוחות והיכולות שיש בו – יספר שדברים בחוץ לא מסתדרים לו בגלל כל מיני סיבות שקשורות לאנשים, לנסיבות חיים, לילדות. וכל אלו יכולים להיות נכונים ברמה העובדתית. אך האם יש קשר בין הפחד התהומי הזה לגלות שאני כן מצליח, כן טוב, כן מואר/עוצמתי/משמעותי (כל אחד יכול למצוא את המילה המתאימה עבורו) -לבין מה שלא הולך לי בחיים? 

כן, אבל אסור להתגאות

בד"כ, מהר מאוד, כשהאדם רק מתחיל לחשוב על עצמו משהו חיובי – ישר עולה שיפוט או הקטנה. גם זה מגיע ממקום אוהב, שבו בעצם אני לא מסוגל להכיל את האור הזה שאני. זה יותר מידי. כן, מה ששמעתם. מהפכני לחשוב שהסבל הוא לא כי אנחנו לא בסדר, אלא כי אנחנו לא מכירים בכוחנו (ר' נחמן קורא לזה 'מוחין דקטנות'). וזה גם קשור להתניות של הסביבה שתמיד הלחיצה לגבי הצלחה, אמרה 'תיזהר', לא להשתולל יותר מידי, 'טפו טפו טפו'… יש אפילו מנהג כזה לומר על תינוקת שהיא מכוערת, מכירים? לא שופטת שום צורת התנהגות אלא מעניין מה קורה לנו שם, במקום הזה של להצליח, לספוג אלינו חוויה של מלאות? בנוסף, אם אני מגלה שאני שיש בתוכי כוח ועוצמה וטוב, מה עושים עם כל הסיפורים שסיפרתי לעצמי עד היום, על הילדות, הנחיתות, הקשיים? אז זה ממש ויתור על זהות שהולכת עם האדם לאורך שנים, והסכמה לראות משהו אחר. משהו שכנראה רוצה להתגלות כבר הרבה זמן.

לחזור להסתקרן

שמתי לב שיש תופעה כזאת שאנשים לא מסתכלים במראה. כלומר, יש להסתכל במראה, ויש ממש להסתכל. לראות לעומק. יש להסתכל במראה בצורה מהירה, ויש להסתכל רגע ולהתבונן -וואו, מי זה היצור הזה שם? להתפעל. זה מפחיד. זה גם קשור לפחד מאינטימיות, פחד להסתכל בעיניים. מה כ"כ מפחיד אותנו שנגלה? אולי נגלה שמאחורי כל המסכות והלבושים, מסתתר/ת שם מישהו ששווה להתייחס אליו. מישהו שהוא לא רק שלא גרוע או דפוק, אלא ממש התגלמות של אור וטוב.

אז היום, רק לרגע, תסתכל/י לעצמך בעיניים, תנשמ/י כמה נשימות ותסכימ/י לקחת אליך קצת מהטוב שאת/ה.

את/ה זה/ו שחיכית לו/ה

(חייבים לעשות משהו עם הזכר/נקבה בעברית, זה הורס כל מומנט).

 

You're the one you've been waiting for

לחיים.

יש המשך! לפוסט מס' 2 בנושא לחצו כאן

תמונה: https://pixabay.com/users/cdd20-1193381