מערכות יחסים רעילות

יש קשרים בחיים שלנו שאנחנו יודעים עמוק בפנים שהם פוגעים בנו, ועדיין אנחנו נשארים בהם. משהו בלתי נראה מחזיק אותנו שם, בין תקווה לשינוי לבין פחד לעזוב. זה לא רק הרגל, זה לא רק תלות, זו היאחזות. וכשהיאחזות פוגשת כאב מתמשך, היא הופכת להתמכרות. המאמר הזה עוסק בדיוק במקום הזה: המקום שבו הלב ממשיך להאמין, גם כשהנפש כבר מותשת.

הכאב

טראומה התקשרותית היא פגיעה רגשית עמוקה שנוצרת בתוך קשרים קרובים ומשמעותיים, בדרך כלל עם דמויות שאמורות היו להיות מקור לביטחון, אהבה והגנה, כמו הורה או בן זוג. בניגוד לטראומה חד־פעמית, כאן מדובר בחוויה מתמשכת שבה האדם חווה דחייה, נטישה, חוסר יציבות או יחס פוגעני, למשל מצבים שבהם פעם מקבלים אותו ופעם דוחים אותו, יש חום שמתחלף בקור, קרבה שמתחלפת בהתרחקות, או ביקורת, השפלה ושליטה. במצבים כאלה המערכת הרגשית נכנסת לבלבול עמוק, כי הקשר שאמור לספק ביטחון הוא גם זה שפוגע, ונוצרת חוויה פנימית קשה של חוסר יציבות ואיום. ההשפעות של טראומה התקשרותית יכולות לכלול פחד מנטישה או הימנעות מקשרים, היצמדות לאנשים שפוגעים בך, קושי לסמוך על אחרים, ערך עצמי נמוך, בלבול בין אהבה לכאב, קושי לעזוב קשרים רעילים ותחושת ריקנות או קיפאון רגשי. הסיבה שזה כל כך חזק היא שזה נוגע בצורך הבסיסי ביותר שלנו, להיות אהובים ושייכים, וכשהצורך הזה נפגע שוב ושוב, מתפתח מנגנון פנימי שממשיך לנסות לתקן את הקשר, גם כשהוא גורם לכאב.

 

הקיפאון

אחת ההשלכות של המצב הזה, של טראומה מתמשכת כזאת, היא שהמערכת לא יכולה לעמוד בעומס הרגשי הזה וכתוצאה מכך, היא נכנסת למצב קפאון. סוג של חוסר אונים ותחושת חוסר מסוגלות. הנפש מנותקת מהרצונות שלה, כי כל רצון להרגיש שמחה וחיים, ולהתמסר לקשר – נחווה כאובדן ומוות. בין שאר ההתנהגויות הרעילות האלו נכללים מצבים שאנשים מנתקים קשר כרונית, עושים טיפול בשתיקה, נוטרים טינה, לא סולחים, מתעלמים, מקללים, מלאים בשנאה, במתח ובחרדה, שולטים באמצעות כסף. כל המצבים האלה הם מצבים מאוד קשים לנפש. בעקבותם האדם מגיע לחוסר אונים נרכש. הוא כבר באמת מאמין לקולות האלה המחלישים שהוא לא שווה כלום ושהוא מטורף או משוגע או חופר מידי או רגיש מידי.

ההיאחזות

לא משנה כמה תנסה להרגיש אחרת – ההמצאות בסביבה הרעילה של האנשים האלה גורמת לך להרגיש פגום. במצבים כאלה נשמע שהכי טבעי שנקום ונלך. אבל, זה לא המצב. יש מנגנון פנימי שמחכה שהטוב יגיע. שמחכה שהמשפחה תתעשת על עצמה, תסלח, תשכח, תהיה שונה. ממש כמו בילדות, כשהכאיבו ונטשו והרביצו, חשבת שזהו זה היה בילדות ועכשיו זה כבר שונה. אבל, המערכת המשפחתית לא כל כך מהר תיפטר מהרעל שנמצא בתוכה. להפך, הרעל הזה, גוף הכאב, האגו והשתלטנות, יחפשו צינור אחר לעבור דרכו. זה כמעט בלתי אפשרי לאדם לעשות שינוי כל עוד הוא מקבל טובות הנאה מהשנאה הזאת.

למה אני נשאר?

אז כאן מאוד חשוב לשים לב, עד כמה אני ממשיך להאחז באנשים שעושים לי רע? 

עד כמה אני ממשיך להאחז במקומות שלא מיטיבים איתי? 

מה הפחד שאני מרגיש שאם אצא מהמקום הזה? 

לרוב זה פחד שמאיים על הזהות, זה משבר זהות, תחושת חוסר מסוגלות מאוד גבוהה וגם דיכאון.

המון פעמים זה אנשים שהתרגלו לשים את האחרים במקום הראשון, ולהתעלם אף הם מקיומם. 

הם ספגו כל כך חזק את המחיקה שעשו להם, שהם לא מאמינים בחיים של עצמם, לא מאמינים בטוב, באור.

 

אז איך יוצאים מזה?

זה תהליך שהוא ארוך. מה שחשוב זה להגדיר בצורה מאוד ברורה, את המצב. זה כמו שמישהו אוכל רעל כל יום, בין אם זה סיגריות או אלכוהול. לזהות- אני מכור לזה. יש גם התמכרות יתרה לאנשים שחווה טראומה התקשרותית, כי הם מחפשים כל הזמן לנוח, להרגע, אז זה גם משפיע שאין להם כוח לתפקד, זה משפיע על זה שהם רוצים להרגיש פינוק, חום, אהבה , שקט. ובגלל שהם כרונית לא מקבלים את זה, אז הם מנסים לקחת את זה בכוח גם מהחיים עצמם- שבכל מצב לא יהיה מצב אחד שמישהו או משהו יעשו לי רע, וזה נהיה נוקשות בנפש. הנוקשות הזאת היא הקיפאון הזה. אבל המערכת ממשיכה להתריע שמשהו לא נכון ולא מותאם. 

 החושך שבנפש

לעתים יש גם מחשבות אובדניות, מחשבות של מוות, כאב, אובדן, מי אני בלי המשפחה, בלי האנשים, בלי המקום, תחושה שנשמטת הקרקע, תחושה של חוסר אונים. אי אפשר להתווכח עם הרגשות האלו, והם באמת מורגשים כאמיתיים, זה משתלט. אצל האנשים הרעילים נראה שלא קורה כלום. הם מנותקים כל הזמן. הם לא מרגישים שום בעיה, שום כאב, שום תחושה שצריך לשנות משהו. פעם בשנתיים הם פתאום יגידו – רגע מה עם הבנאדם הזה וההוא, שהוא גם במשפחה שלנו? יקבלו תשובה, וימשיכו הלאה בחייהם. הם לא עסוקים במערכות יחסים, בשיח, בהקשבה, הם עסוקים בלהטיב לעצמם ולעשות לעצמם טוב.

 

לזהות, לתת מקום ולהתחזק

אז ברגע שאנחנו מזהים את זה, צריך להחזיק ממש חזק נפשית. לקבל עזרה גם מאיש מקצוע, זה חשוב. 

אתה מסתכל על הכול מהצד, מנסה לתקן, מתוסכל, חווה התקפי חרדה, התקפי כאב, עצבנות, בדידות. ואתה ממשיך לייחל ולצפות שהוא יתעשת. אבל הוא לא. זה בד"כ רק מחריף. בנתיים, אתה מאבד רצון לחיות,  אתה מרגיש מרוקן אנרגטית, מרגיש טונות של רגשות אשמה, מצפוניות, מוסריות של אם הייתי עושה ככה, אולי זה אני בעצם שפגעתי – כי הנרקיסיטים לא מוכנים לחוות אשמה אמיתית. הם מסבנים את המציאות לפי מה שהם רוצים, והם עושים את זה בלי טיפת מצפוניות. יש להם נפש פצועה והם תקועים אי שם בגיל 5 כשלקחו להם צעצוע והם נאבקים לקבל אותו בחזרה. אתה כאדם מודע, בוגר, לא מצליח להבין את ההתנהגות הזאת ואתה ממשיך להיאחז כדי לנסות לפתור את זה.

 

לעשות מעשים

מה שחשוב לדעת כשאתה נמצא בתוך קשרים כאלה, בסביבתם, 

אם את גרה עם בן זוג כזה או נמצאת עם הורה כזה – זה שהדמיון שלך אומר לך שאתה כלוא שם. 

ולכן מה שצריך לעשות זה מעשים. 

אתה כל הזמן אומר לעצמך שאתה תקום ותלך ואתה לא עושה את זה והסיבה היא שאתה אחוז בפינוק שהתרגלת אליו בזמן שניסית לנרמל את החיים שלך. זה לא יעזור, עד שלא תעשה מעשה. תחליט שאתה בוחר לחיות. 

וזה קשה לבחור לחיות כשאתה אובדני או עצוב או מרגיש כל כך מיואש שבכלל נחשפת לאנשים כל כך נמוכים כמוהם. 

יש המון כעס. למה זה קרה לך ולמה הם המשיכו להתנהג ככה, למרות שהם בני אדם. 

וזה לא קשור אליך. אבל מה שאתה עושה זה שאתה אומר לעצמך בתת מודע – הקיום שלי לא משמעותי, אין לי חשיבות אז בכל מקרה אני אמשיך לא לקדם את החיים שלי, כי אין למה. 

 

להיות קורבן או לקחת אחריות

כל מה שכתוב כאן במאמר, לא משמעותו שאני צריך להתבוסס בכל מה שאני עובר, אלא לזהות את הדברים, להכיר בהם, לדעת שיש כאב שנמשך מהם, ולמצוא את הדרך לשחרור הרגשי – ואת זה אפשר לעשות לדעתי רק בלקיחת אחריות מלאה על החיים שלי. למרות כל מה שהאדם הזה עובר, הוא מוכרח שלא לשקוע לקורבנות באופן תדיר. הקורבנות הזו רק תחליש והיא עוד מאנרגיה נמוכה. זה מצב כזה של הכרה בכאב, לתת לו מקום ולהמשיך הלאה לעבר חיים. לעבר שחרור ועשייה מלאה בחיים עצמם.