השבוע קיבלתי שאלה: "איך לא נפגעים מאחרים, או מה עושים אם נפגעים? נניח מישהו העליב אותך לפני כולם, או אפילו באחד על אחד, איך צריכה להיות תגובה נכונה?" שאלה טובה וחשובה. כולנו חווים פעמים רבות מצבי פגיעה, ברמות שונות ובגילאים שונים. מה עושים במצבי פגיעה והאם צריך לנסות למנוע אותם? איך מתמודדים עם מצבים שבהם "הכפתורים נלחצים"? המשיכו לקרוא.
על ציפיות ואכזבות
לאורך כל החיים, אנחנו מצפים שתהיה הרמוניה בינינו לבין הסביבה שלנו. באופן לא מודע אנחנו גם מייעדים לסביבה תפקידים רגשיים ברורים ביחס אלינו. למשל, לכבד את המרחב שלנו, להיות רגישים אלינו, לתמוך בנו, ועוד. זאת אומרת שיש לנו ציפייה רגשית מהסביבה שתגיב אלינו בצורה שאנחנו רוצים שהיא תגיב. אבל מי שעקב אחרי החיים יודע – שכל עוד משהו לא פתור במערכת הרגשית של האדם עצמו – הסביבה תמשיך למעול בתפקידים שייעדו לה. זאת אומרת, אם אני הולכת ברחוב ומישהו שואל אותי: "סליחה איפה זה רחוב רוטשילד?", ואצלי רוטשילד מזכיר לי את המינוס בבנק, אז ייתכן שיילחץ לי שם "כפתור פגיעה". כלומר, לפעמים בני אדם שואלים שאלה תמימה, עושים פעולה או מחוות גוף כלשהי – והכפתור נלחץ. הכפתור הזה הוא המקום הרגשי הכואב שכבר קיים אצלנו, ביחס לנושא שעלה. ז"א, מה בעצם פוגע בנו: האם זו הפעולה של האדם בחוץ, או המחשבות, הרגשות והזיכרונות שלנו לגבי הנושא?
האם האדם האחר לא אחראי?
במצב כזה, זה נראה שכל האחריות היא על האדם שנפגע. ומה לגבי האדם הפוגע? אולי באמת הוא זה שהיה צריך להתנהג אחרת, ובכך הייתה נמנעת פגיעה. וזה גם נכון. לתפיסתי, שתי המציאויות האלו מתרחשות במקביל. לכל אחד יש אחריות להתנהג אל השני בצורה ראויה, אוהבת ומכבדת. אלא, שכל אדם צריך להתמקד בחלק שלו במערכת היחסים. ואם פגיעה ממשיכה להתקיים במערכת שלי, אז אני יכולה לפנות לעצמי, ולעשות שם עבודה. בהתאם, גם תגיע תשובה לגבי היחס הנכון כלפי האחר.
איך לא נפגעים מאחרים?
הבקשה לא להיפגע יותר בחיים, היא בקשה מובנת, אך האם יש דבר כזה? והאם נעים לי ללכת בעולם עם שכפ"צ וחומה של הגנה? העניין הוא לא הפגיעה עצמה, שעליה אין לנו שליטה. אין לנו שליטה על מה שאנשים יגידו, מה אנשים יחשבו עלינו, איך יתייחסו אלינו, כך או אחרת. כפתורים נלחצים ואנחנו לא מוכנים לזה. כשזה קורה, עולה כאב של פגיעה וזה מצב טבעי. השאלה היא האם אני מסוגל לעשות הפרדה, ולראות תמונה כוללת של המציאות? כמה זמן אחרי מה שקרה, אני ממשיך 'להעלות גרה' מחשבתית בנושא? או שאני קורס לתוך הכאב? וגם זה בסדר, וגם זה שלב בהתפתחות, עד שאצליח אחרת מותר לי לטעות. ברובד יותר עמוק, אפשר לעבוד על ניקוי הזכרונות והתת מודע, ועל כך נפרט בהמשך. כאן המקום לציין שיש רמות שונות של פגיעה, בגילאים שונים, בתוך מערכות יחסים שונות וכל מקרה צריך לשמוע לגופו.
לב חופשי
כשאני חושבת על איך אנחנו מסתובבים בעולם, אני חושבת על ציר כזה של פתיחות או סגירות לעולם. מעניין לראות כמה אני חושש מתגובות הסביבה? אדם שעבר טראומה משמעותית של פגיעה מתמשכת, ודאי מתקשה להרגיש בטוח ופתוח. אבל גם בלי טראומה מיוחדת, המוח שלנו מתוכנת לחפש את הסכנה, כדי שהוא יוכל להיזהר, ויש לנו צורך תמידי לשלוט על המצבים ולהרגיש בטוחים בהם. מעניין להתבונן, עד כמה אנחנו הולכים בעולם עם לב פתוח, חופשי ומסוקרן?
רמת מובחנות רגשית ותפיסות לגבי עצמנו
רמת המובחנות הרגשית שלי, כלומר, היכולת לעשות הפרדה בין מה שמישהו אומר או עושה, לייחוס אליי, משפיעה על הרגש שלי וכן על התגובה שלי למצב. כמו כן, לתפיסות שלנו לגבי החיים ולדימוי העצמי שלנו יש משמעות רבה ביחס שלנו לכל הנושא של הפגיעה. אפשר לומר שככל שאנחנו חווים את עצמנו כטובים במהותנו, ותופסים את העולם כמקום בטוח, כך אנחנו יכולים להתמודד עם עלבון בצורה בריאה יותר. אך חשוב לזכור – אין דרך טובה יותר או פחות להתמודד, אנחנו כולנו בתהליך של למידה, ניסוי ותעייה, התבוננות, נפילה, וקימה. וזה חלק מהמסע.
אופס, איבוד שליטה
מה קורה אם אני נכנסת לאיזה מקום ומישהו מעיר לי את ההערה הכי פוגענית שיש? או אם מישהו לא מתייחס אליי כפי שרציתי? ביירון קייטי מספרת שכשהיא עבדה כמטפלת עם עבריינים בכלא, היא נכנסה לחדר ואחד ה'בריונים' צעק לעברה: "קייטי, את מכוערת!" ובכן, מה התגובה הראשונית וההישרדותית של כולנו? לשם המוח זורק אותנו: לשנוא אותו מבפנים, או לרצות להראות לכולם: "תראו מה הוא אמר לי, איזה חצוף!". במקום כל זה, קייטי אמרה לו: "וואו. ספר לי עוד…". והוא המשיך! "ומה זה המשקפיים האלה?! ומה יש לך עם השיער האפור הזה?…"
לזהות ולא להזדהות
טוב, קייטי היא משהו מיוחד 🙂 אבל מה שמיוחד בה, שהיא לא מאמינה למחשבות שרצות לה בראש. ולאט לאט, עם ה"עבודה" שהיא פיתחה, המחשבות האלו הניחו לה. בזמננו אנו, עם כל הסחות הדעת, העייפות, ההשרדות, העצבנות ושטף החיים הלחוץ, מצבים שבהם אנחנו לוחצים אחד לשני על נקודות כואבות, קורים לנו כל הזמן. אין לנו באמת שליטה על המצבים בחיים. וגם לא אמורה להיות. אבל כן יש לנו יכולת להתבונן במחשבות שלנו ולבחור אם להזדהות. וזו משימה לא קלה!
מטרת העלבון: חיבור מחדש עם עצמי ואפשרות להתאחדות עם הזולת
כל עוד יש אגו בעולם, כבוד, מעמד, "גוף הכאב", המצב הזה של להיפגע ממישהו אחר, תמיד ימשיך. למה? בשורש, יש כאן חכמה עמוקה. המטרה היא להגיע לאהבה שאינה תלויה בדבר. ולהתנקות מהרגשות הקשים שלנו (שיטת אימגו למשל עוסקת בזה בדיוק. להרחבה: כאן). המטרה היא להתאחד ולהתחבר אחד עם השני. וכאן חשוב לציין, אני לא מדברת על קשרים פתולוגיים ואלימים ששם הכפתורים נלחצים כל הזמן בצורה לא בריאה, שם צריך לדעת גם לקום וללכת. בהקשר הזה, כל מקרה פגיעה לגופו, לפי רמת החומרה. הטיפול במצבים מורכבים לוקח זמן והעמקה. לצערנו לא בכל המצבים אפשר להגיע לאחדות וריפוי הקשר אבל אין ספק שעם תקשורת טובה אפשר להגיע לקשר מחודש ועמוק יותר.
והנה הגענו לחלק השני של השאלה: איך להגיב לפגיעה?
יש כמה שלבים שאפשר לעבור כדי לתרגל התייחסות נכונה אל מצב שבו נפגעתי.
שלושת השלבים הראשונים של התהליך, הם של האדם עם עצמו. השלבים האלה, הם השלבים הכי קשים לביצוע, כי הנטייה האוטומטית שלנו כשאנו נפגעים – לתקוף ישר את האדם הפוגע. התקיפה לא חייבת להתרחש במציאות, כי אנחנו לא רוצים לנהוג באלימות כלפי האחר. אבל הראש באופן אוטומטי כבר תוקף את האדם, כי יש תחושה ששם מקור הפגיעה. המיינד גם מורגל לחפש אשמים לכאב שעלה בפנים. אז נכון, האדם שמולנו, התנהג בצורה פחות טובה עבורנו, אבל הוא לא *מקור* הכאב שלנו. הוא, גם פעל ממקום לא מבורר, ו'לחץ על כפתור' שעורר בנו את הכאב הפנימי. ושוב, אין כאן עידוד להישאר במערכת יחסים רעילה או להישאר בסיטואציה שמשפילים אותי, אלא להישאר בחיבור לאהבה ולא לכאב. וזה לא קל. הדיוק הזה, שהאדם האחר הוא לא מקור הכאב נותן המון חופש ובחירה להיות זה שמנהיג את המצב הרגשי. לעומת מצב של ערבוב שדות, האשמה החוצה, השלכה והמשך של גלגל הסבל.
פנייה אל האחר
אם רוצים להעמיק את הקשר והחיבור עם האדם שפגע, אפשר לפתוח את זה איתו בדרכים של תקשורת טובה. אחת הדרכים היא לכוון את כוונת הלב להתחבר. יש שיטה שנקראת תקשורת מקרבת (תקשורת לא אלימה NVC) שפיתח ד"ר מרשל רוזנברג. התקשורת המקרבת היא שפה שבה אנו מודעים לדרך שבה אנו מתקשרים, ומצמצים את כל היבטי האלימות שהיא מכילה. מתוך מקום כזה, ההתנגדות יורדת והחיבור הופך לטבעי. אם אנחנו מנסים רק לפרוק את הכאב מאיתנו ולהשליך על האחר – זה בד"כ ייצור העמקה של הפגיעה בשני הצדדים. ייתכן כי כך נגלה כי הקשר סבוך מידי או שאנחנו רוצים לנתק אותו. וייתכן שנבין שאנו רוצים לשמר את הקשר, בצורות חדשות שלא התאפשרו עד כה, והפגיעה בעצם חשפה את גבולות הגזרה שרצינו מזמן לשרטט בקשר.
כשאין אפשרות לפתוח שיח
מה אם לא מתאפשר לנו לפנות אל האדם השני? נמשיך את התהליך של ההכרה בכאב, עם עצמנו, לאט לאט ובמתינות. נשאל את עצמנו, אפשר בכתיבה או בדיבור, מה אני מרגיש/ה? למה זה כ"כ פגע בי, מה שם מכאיב למערכת, ומבקש הכרה? אילו מחשבות זכרונות ורגשות אני מחזיק/ה שאולי כבר אפשר לשחרר? כל זה לא אומר שנצליח לשחרר, וכאן המקום גם לקבל את המצב, עד שתהיה אפשרות חדשה במערכת. כלומר, זה בסדר שהופעלנו רגשית, שנפגענו, שהפעלנו מנגנוני הגנה, שנכנסנו ללופ רגשי. אנחנו בני אדם ואנחנו בתהליך. לא ביום אחד הכול ייעלם. אבל עם קבלה ורצון להתפתח, לאט לאט גם נגיע.
מה דעתכם? מוזמנים להגיב כאן בתגובות.