לאחרונה קראתי את הספר "הדרך הקלה להפסיק לעשן" של אלן קאר. לא, אני לא מעשנת, אבל הרגשתי צורך לצאת מאתגר אחר שהיה לי – והוא הקושי לשים גבול מול המסכים. אז פשוט החלפתי את המושג "סיגריה" במושג "מסך" ובמקרה שלי – בפייסבוק. ו…. זה עבד. אחרי תקופה ארוכה שהייתי משתמשת בפייסבוק, בודקת, מתעדכנת ומצפה – הפסקתי להשתמש בפייסבוק. ליתר דיוק, התלות הפכה לבחירה וכעת אם אני באמת צריכה משהו – אני יכולה לבחור להכנס. הספר מפרט בצורה מדהימה ודי גאונית, איך רצונות, רעיונות וערכים מגיעים אלינו, אבל הם כלל לא רלוונטיים עבורנו. אנחנו נכנסים למצב שבו אנחנו צורכים דברים שאנחנו לא באמת צריכים, עד כדי מחשבה שאנחנו לא יכולים לחיות בלי זה, ושהשורש לכל זה – ריקנות בנפש.
הקרב על תשומת הלב
לכאורה זה נראה מוזר – איך זה יכול להיות שאנחנו כ"כ חכמים, ומנגד ניתנים לשליטה בכזו קלות? אולי אפשר למצוא הסבר לכך בפרשה של זכירת עמלק – שמייצג כוח שלילי בנפש האדם. מתי הכוח השלילי הזה מגיע? בזמן ש "ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוהים". יראה היא לא במשמעות של פחד. יראה משמעותה – תשומת לב. כשאתה בתודעה של "עבד" – עייף, מבולבל, לא מחובר לעצמך. מהבית למשרד, לעבודה, לילדים, והכוחות – הולכים ונגמרים, האדם מאבד את תשומת הלב שלו וכאן, בדיוק בפרצה הקטנה הזאת – מתרחשת שטיפת מוח. כך זה עובד. בשנייה שנרדמנו.
כולנו זוכרים את החיים הנחמדים וחסרי הגירוי שהיו לנו לפני הפריצה של הסמרטפונים לחיינו. חלקנו מתגעגעים לתקופה הזאת, שיכלנו להיות שעות בלי מסך. היינו יכולים לשבת במסעדה לבד, לבהות בחלל, וזה היה לגיטימי לגמרי. היום, גם ילדים ומתבגרים, וגם אנחנו המבוגרים – מוצאים את עצמנו שעות רבות מול הטלפון, מחכים לשיחה, להודעה, סתם משחקים עם מסך המגע, בוהים, נכנסים לרשתות, פייסבוק וואצאפ, מתעדכנים בחדשות ועוד. אנחנו יכולים לטעון שאנחנו בשליטה, אבל ברור לכולנו שכבר מזמן – זה לא המצב. פשוט, לא נעים להודות. די מביך אפילו. שיש לנו טקסים אובססיביים עם מכשיר.
אז מה, איך יוצאים מהלופ הזה?
כשנגשים לפתור בעיה כלשהי, תמיד כדאי ללכת אל השורש. הדבר הבסיסי שאנחנו צריכים להבין על עצמנו – אנחנו תמיד מחפשים לחוות תענוג והנאה. זה 'בילד אין' במערכת שלנו. ומה הדבר הכי מענג שיש לנו בחיים? קשר. חיבור. התקשרות. שייכות. וגם משמעות. אלו הדברים שכולם תמיד מחפשים. זה הצד הגבוה שלנו שמחפש מענה. כיום, כשהבדידות עולה, ותחושת הריקנות עולה ביחד איתה, יש לנו רצון עז מתמיד להיות בקשר, להרגיש שייכים וחשובים, אבל לא תמיד הדבר מתאפשר. ואז הנפש שלנו מחפשת משהו שהוא "כמו". הוא ליד. הוא כביכול נותן את התחושה של – "אני לא לבד", "משהו קורה בחיים שלי", "אני משמעותי", "אני קיים". אז אנחנו משתמשים במנגנון פיצוי כשהמטרה שלנו היא: להתמלא.
אבל מה קורה בפועל? האם אחרי 3 שעות בפייסבוק – אנחנו מרגישים ריקנות או מילוי?
כשאנחנו למשל "עוקבים" אחרי מישהו בפייסבוק, אנחנו מכניסים אותו לתודעה שלנו ומקבלים ממנו. מקבלים איזו חיות מדומה ("מותרות המוח" אצל ר' נחמן), ומה שקורה שם זה שכשיש מילוי חיצוני – בהכרח יש התרוקנות. אנחנו מרוקנים את עצמנו כל יום מבלי לשים לב. כמו במצב שבו העמסנו יותר מידי אוכל בארוחה אחת. וכולנו יודעים איזה כאב בטן זה לאכול יותר מידי.
אם נדייק, נוכל לראות שמה שגורם לנו להרגיש חסרים כל כך, זו העובדה שאנחנו מובסים. אנחנו לא בבחירה שם. משהו כמו פועל עלינו, ואנחנו כמו מסוממים – צורכים אותו. במצב כזה, קשה להרגיש מסופקים, משמעותיים ומלאים. להפך, אנחנו מרגישים מובסים, מנוצחים, ודי עלובים. שהרי, אני כביכול בנאדם בוגר, עם כישורי החלטה וניהול, וכאן משהו מנהל אותי ומכתיב לי את סדר היום. משהו שאני יודע שאני לא באמת צריך, אבל שוב ושוב נשאב אליו. זה המנגנון הקסום של התמכרות.
במחקרים ובעולם האקדמי יש הבחנה בין "שימוש יתר" ל"התמכרות", אני יודעת שהרבה נזהרים שלא להגדיר את עצמם מכורים, ואולי גם ביניכם יש קוראים שאומרים לעצמם – "אני בשליטה, אני לא מכור ולא כלום" (כן? האם בשעה האחרונה נגעת בטלפון? 🙂 ). האמת היא שכן, השימוש במסכים משחרר דופמין במוח ונעשו על זה עשרות מחקרים וניסויים. אז הרבה פעמים כדאי לנו כן לעמוד מול המציאות ולקרוא לה בשמה – התמכרות. ברגע שקראנו לילד בשמו, זה לא אומר שאנחנו ממחר כבר לא שם. אולי גם אין לנו רצון לשנות שום דבר, וזה גם בסדר גמור. הפוסט הזה נועד עבור מי שכן רוצה לעשות שם איזה שינוי קטנטן או גדול.
שורש ההתמכרות – ריקנות
אז השורש של ההתמכרות למסכים ולרשתות, כמו כל התמכרות, הוא אני תחושת ריקנות ודחף למלא אותה. אין לי באמת צורך אמיתי לשבת 3 שעות בפייסבוק ולגלול. לא רק שאין לי צורך כזה, זה רק מגביר את הריקנות שהייתה לי מלפני. אולי זה גם פוגע לי בקשרים עם חברים ומשפחה, מבודד אותי מהסביבה, או פוגע לי בבריאות (קרינה, עיניים, שינה). ובכל מקרה, אני מחפש/ת חוויה של חיים, בתקווה שהיא תתמלא מבחוץ.
כאן המקום לומר, שלפעמים ההתמכרות הזאת הכרחית בשביל האדם, כי היא "עוזרת" לו לא לחוות מציאות חיים קשה בחוץ. וזה בסדר, בתהליך של טיפול וייעוץ, אפשר לזהות ביחד מה משרת אותי וממה אפשר להפרד. וממה אי אפשר עדיין להיפרד. כל תהליך שכזה הוא אישי והאדם יודע בתוכו מתי השלב שלו להתקדם הלאה ולהשתחרר.
אז כאמור, ברגע שאני לומד למלא את הריקנות הזו ממקומות בריאים יותר, כך אני יכול להרגיש מסופק יותר ופחות להצטרך להשתמש בתחליפים. למשל, הרבה מאיתנו נרגיש סיפוק בעשייה פיסית כלשהי כמו סידור וארגון, עבודה בגינה או יצירה בעץ, כתיבה, ריקוד, הליכה, מפגשים עם חברים. זה לא באמת משנה מה נבחר, העיקר שנרגיש את הבחירה ואת העמל שמתלווה לה. נזכור שכשאנחנו בתחושה של פסיביות וחוסר בחירה – אנחנו מרגישים ריקנות והחמצה. ולהפך, ככל שרמת הבחירה שלנו עולה בכל פעולה שאנחנו עושים, כך אנחנו מרגישים מסופקים יותר.
לסיום, כמובן שלא נוכל לגמרי להתנתק מהמסך או הרשת, ואין כאן התיימרות להוציא אותם לגמרי מהחיים שלנו. אבל יש לנו אפשרות ליצור מרחב של בחירה וגבולות שיאפשר לנו באמת לקבל את מה שאנחנו צריכים, ולא מעבר. כי כל מה שאנחנו צורכים מעבר למה שאנחנו צריכים – מרוקן אותנו מאנרגיות. כמו בכל התמכרות שהתרגלנו אליה, בהתחלה זה יהיה מוזר, והרצון יהיה ללחוץ על כפתור או להתעדכן באיזו ידיעה, וזה בסדר. אין כאן הלקאה עצמית. אין כאן תחרות או ניסיון להיות משהו שאנחנו לא. יש כאן הזמנה להתבוננות, לתשומת לב מחודשת, לתהליך חדש של בחירה.
בהצלחה! מוזמנים לספר בתגובות איך אתם חווים את זה.