בעולמנו אנו, נראה שכאב הוא חלק משמעותי מהקיום האנושי. כולנו חווים כאבים במהלך החיים שלנו, כאב פיסי וכאב נפשי. בימינו, מערכת הגופנפש שלנו, ובמיוחד מערכת העצבים, מופעלת במידה רבה ואיתה מגיעים כאבים שונים. מה תפקיד הכאב בחיינו? רובנו מנסים לאלחש, להשתיק ולהזיז אותו מהקיום שלנו, והוא בכל זאת שם, נשאר, לא הולך לשום מקום. אז היום אני רוצה לדבר על התידדות עם הכאבים שלנו, ומה בעצם הם באים להגיד לנו? המשיכו לקרוא.
קחי כדור את לא נרגעת
מערכת העצבים בגופנו מתריעה פעמים רבות על כאבים. כאבי נפש, כאבי גוף. כאבים רגילים ונקודתיים וכאבים כרוניים מתמשכים. כל אחד מתמודד עם כאב כזה או אחר, ומנסה גם להפסיק אותו. ההתמודדות המהירה והקלה, ולפעמים גם הנצרכת, היא לקחת כדור. אך מה קורה כשהמערכת רגילה למנגנון של השתקת הכאב? למעשה, כשאנו מנסים להעלים ולהשתיק את הכאב, אנחנו משתיקים בעצם מנגנון מאוד חשוב שמתרחש בגוף, או בנפש. מעבר לכך, שהרבה פעמים גם כשלוקחים כדור, ה'בעיה' לא נפתרה.
לא חייבים לסבול
תראו, אני לא מעודדת אף אחד לסבול. אנחנו לא צריכים כל הזמן לפגוש את הכאבים שלנו ולהציף את עצמנו. אך כגישת חיים, כגישת ריפוי, למה יש בכלל כאבים בחיינו? האם זה משהו מפריע שצריך להשתיק? זה קצת לא הגיוני. לכן, כאב הוא לא 'טעות בכתובת', 'בעיה', 'הפרעה', אלא בדיוק להפך – הזמנה! קריאה, שיחה של הבורא איתנו.
לא חייבים לעבור דרך כאב
אפשר גם למנוע כאבים פיסיים ונפשיים, אם ניתן לעצמנו מלכתחילה את מה שהכאב מנסה לתת לנו. למשל, אם אנחנו מרגישים למשל כאב לב/לחץ בחזה/חרדה – אפשרות א' היא להבהל, לחשוב שאנחנו עוברים התקף לב (ואולי באמת זה מה שאנחנו עוברים, אני לא שוללת, פשוט) המיינד שלנו ינסה בכל דרך אפשרית להחמיר את מצבנו ולהשאיר אותנו מפוחדים מהכאב. בכך הוא יוצר לנו עוד כאב, ועוד כאב, עד שיש סיפור שלם שהאדם בונה לעצמו: "אני האדם שסובל מכאב כרוני". עכשיו, זה כבר ממש חלק מהיישות של האדם, יישות נפרדת כזו שעושה בעיות, וצריך ללכת איתה לרופאים ואבחונים, לקרוא לזה בשמות וליצור מציאות שלמה סביב זה. אקהרט טולה קורא לזה: "להזין את גוף הכאב".
מאיפה זה נובע?
אפשרות ב' היא להתחקות אחרי השורש של הכאב. אם נחזור לדוגמה עם החרדה, עולה משהו כואב מהגוף או הנפש. ויש כלל ידוע ברפואה הטבעית: "מחלה היא תגובה נכונה לגירוי לא נכון". מה שרוב האנשים מנסים לעשות זה להרוג את השומר. להפסיק את התגובה. אבל כל כך הרבה יותר הגיוני להפסיק את הגירוי! אז אם למשל מישהו עובד בעבודה מלחיצה, משרה מלאה וחצי, בוס מתעמר, סביבה אלימה, לא משנה מה – ודאי שתהיה לכך השפעה על הגוף-נפש.
למה אנחנו לא רוצים לטפל בעצמנו מהשורש?
זה נושא עמוק ויש לכך הרבה סיבות. רובנו פשוט נסחפים עם החיים. ממשיכים עם האוטומט, כי קשה לנו ליישב את עצמנו. זה אפילו גם מבהיל. לעצור. לנשום. להביט. אנחנו די לחוצים על הכסף, המעמד, ודי מנסים לשלוט כל הזמן על מה שלא ניתן לשליטה. לעצור, מבחינת הרבה אנשים = למות. לפגוש כלום או לפגוש את כל הבעיות פתאום. במקום הזה, שאנחנו לא מוכנים לעצור ולראות אנחנו נתקעים. נתקעים מבחינה התפתחותית. כי כל הכאבים שלנו, באים לזרז את הלידה שלנו. הכיווץ הוא דחיפה לעבר הגשמה, לידה, התפתחות. הוא קורא לנו לבקוע, לפרוץ קדימה לאיזה נקודה חדשה. ואני לא מדברת כרגע על כסף/כבוד/הצלחה חיצונית. אלא על התבוננות חדשה על העולם, מתוך הקשבה מתמשכת לגופנפש.
הקשבה לכאב
שמעו, אני לא מוכרת כאן כלום, אלא לגמרי משתפת בנסיון חיי והבנותיי. מי שזה טוב לו שיקח ומי שלא – מצוין. אני ממש רוצה להזמין את כולנו, להתיידד עם כאבים ולא במובן שאנחנו רוצים סבל או ייסורים, אלא כי גם זו צורת שיחה של הגופנפש שלנו. של היקום אלינו. אולי אנחנו לא נושמים מספיק? אולי צריכים יותר תנועה? אולי יש קול בתוכנו שמושתק שנים ולא מקבל ביטוי? או אולי יש רגשות שליליים כמו כעס, שנאה וקנאה שאנחנו מדחיקים ומשתיקים עד שהם כבר מביעים את עצמם בדרכם שלהם? ברפואה הסינית אומרים שכאב תמיד נגרם בגלל חוסר תנועה. חוסר תנועה גופני וודאי שגם תנועה נפשית.
מה עושים כשבא כאב?
כאב יוצר מצב של דחף להגיב. בין אם זה כאב נפשי ובין אם זה כאב פיסי. זה 'מפריע' לנו במירוץ. אנחנו באמצע משהו, וזה פתאום שם, לא עוזב, באמצע המהירות לאיזה מקום. אז כמו תמיד, נזהה איפה כואב לנו. והשלב השני זה לעצור ולתת לזה רגע את המקום של זה. מה זה בא לומר לי? בדרך כלל: לנשום. להכניס נשימה לגוף הזה, שעובד יתר על המידה, שלא נח לרגע, שלא ישן מספיק, שדואג לכל העולם, שטרוד בעשרים אלף מחשבות ביום, ואוכל ושותה ומותש…. אם הכאב הוא כאב כרוני, זה אותו סיפור. לנשום (נשימה מעגלית). וגם להתבונן: מה קורה לי עכשיו? מה הגוף שלי מבקש? האם אני צריכה תנועה? האם אני צריכה מנוחה? אולי שקט? אולי ללכת לכמה דקות לנוח באיזה מקום? האם אני מרשה לעצמי לנוח? האם העולם המוטרף של היום, יש לגיטימציה להגיד: אני רוצה לעצור רגע. או שחייב הכול מהר, דחוף, תגובה, תגובה, תגובה?
להתנגד כואב יותר
כאב, הוא צורה חכמה מאוד, שברגע שנותנים לה להיות ולהשמיע את קולה, היא משתחררת מאליה. מה שגורם לכאב להמשיך, זה אם אנחנו מתנגדים אליו, נבהלים ממנו ובכך קורסים לתוכו. אבל אם אנחנו מוכנים, באומץ, לפגוש אותו באמת, את הכאב ממש, לא את הסיפורים שמאחוריו – אז זה הדבר הכי טהור ויפה שקיים. מתחתיו, יש את המהות הכי גבוהה שלנו שמבקשת להשמיע את עצמה. מי שחווה פעם נשימה מעגלית, יודע, שאחרי שנושמים ככה, מתחילים לבכות. בכי 'מהנשמה'. ואחריו יש כזה שקט ורוגע. כי יש בכי של מרמור ועצבנות ויש שכבה נוספת, עמוקה יותר, שכשבאמת נוגעים בה, משהו נפתח. משהו משתחרר במערכת.
דברי עכשיו ילדה, אני שומעת
חשוב לי לציין שזה בסדר לחפש פתרון לכאבים ולהקל עליהם. כאמור, אין כאן הזמנה לסבול. אלא לסגל לעצמנו דרך חיים של התהלכות עם הגופנפש שלנו לא כאל 'אוסף בעיות', 'אוסף כאבים' שהלוואי שיפסיק. שיפוט על הכאב, תמיד מחמיר את הכאב. אם נסתכל רק על מה שקורה, בלי הסיפור המנטלי, נרגיש טוב יותר. זה נקרא לא "להזין את גוף הכאב". וזה קשור לדחף להגיב, לעשות משהו. לפעמים באמת צריך לעשות משהו, אגב. וזה מצוין. אלא רק שלב קודם: לשים מרווח. לנשום (נכון נשמתם עכשיו? 🙂
אשמח לשמוע מכם כאן למטה בתגובות, מה אתם חושבים/חווים? נתראה בפוסט הבא 🙂