איך להתמודד עם תסכולים בחיים?

היום אני רוצה לדבר על משהו שכולנו חווים, והוא תסכולים בחיים. כשאנחנו מאוד רוצים משהו, אנחנו מנסים להגיע אליו בדרך כזאת או אחרת. אנחנו משקיעים זמן, אנרגיה, משאבים, למידה, כסף ומחכים לראות תוצאה. מה קורה כשאנחנו לא מקבלים את מה שרצינו? איך אפשר להתמודד עם תחושות התסכול הקשות שאנו חווים והאם אפשר להימנע מהן?

מצב רגשי של ציפייה

כשאנחנו מנסים לשנות את המציאות, המצב הרגשי הראשון שאנחנו חווים, זו בעצם ציפייה. ציפייה שמשהו שאני רוצה יתגשם לי בחיים. כשאנחנו נמצאים בציפייה הזאת, אנחנו בעצם נמצאים במצב של רצון מאוד מאוד גדול שהחיסרון שלנו יתמלא. אך הרבה פעמים נמצא את עצמנו לחוצים ומתוחים כי אנחנו חייבים שהרצון שלנו יתמלא, אנחנו חייבים שמה שאנחנו צריכים יגיע אלינו. יש תמיד מידה מסוימת שהיא ציפיה טובה ובריאה, ויש מצב שבו היא לחץ על המציאות.

תלות בתוצאה

במצב של הלחץ, אנחנו בעצם ביחסי תלות עם מה שאמור להגיע. אנחנו גם אומרים לעצמנו שאנחנו חייבים שזה יגיע, אחרת איך נסתדר? וגם חייבים שזה יגיע עכשיו. כי אנחנו חייבים להסתדר עכשיו, על מה שחסר לנו (או לפחות בעוד כמה דקות). כשזה מתעכב, אנחנו נהיים מתוסכלים, אנחנו נהיים עצובים, אנחנו נהיים עצבניים וכועסים, ואנחנו מפתחים מרמור פנימי מאוד מאוד גדול. אנחנו גם לא באמת מבינים למה הדבר שאנחנו רוצים, שהוא המון פעמים גם דבר טוב – לא מגיע?

למה זה לא מצליח?

ניקח לדוגמה, אם אני רוצה להתקבל איזושהי עבודה, אני לא רוצה לעשות עם זה דברים רעים, אני רק רוצה לעשות עם זה דברים טובים, אז למה זה לא מגיע? או אם שלחתי קורות חיים בתחום של עבודה ולא חוזרים אליי, ואם אחד לא חוזר אליי, בסדר, אבל אם 20 אנשים לא חוזרים אליי, אז זה ממש יוצר תסכול מאוד מאוד גדול של… מה אני עושה לא נכון? מה, אני לא מספיק טוב במשהו? אולי אני צריך להיות יותר טוב בזה, אולי אני צריך לעשות משהו אחר כדי להגיע לזה. אנחנו נמצאים במאמץ. ואז כשזה לא מצליח, או שאנחנו מתייאשים, או שאנחנו פשוט שונאים את המציאות שונאים את עצמנו, ואנחנו שונאים את האחר. כלומר, או שאנחנו מפנים את התסכול הזה כלפי המציאות/הסביבה, או כלפי עצמנו בפנים, בצורה של הרס עצמי.

המתנה

איך אנחנו יכולים באמת לצאת מהמקום הזה? אז נשתמש בכלי שנקרא המתנה. שהוא בעצם התמקדות בעשייה בלי תלות בתוצאה, עם ציפייה בריאה שהתוצאה תגיע. כשהיינו ילדים, רצינו הכול עכשיו, ושזה יגיע עכשיו, ושיהיה עכשיו, ושיצליח לנו עכשיו. גם רואים שלאחר דברים מגיעים מאוד מהר, אז למה לי זה לא יגיע? לא משנה באיזה תחום, אם זה זוגיות, אם זה פרנסה, אם זה עבודה, אם זה חברים, למה האחר מצליח כל כך מהר? למה האחר מצליח, נקודה. ולמה האחר קיבל יותר ממני? ולמה האחר מקבל יותר ממני? אם נשים לב, כל הרגשות האלה זה בעצם רגשות של ילדים קטנים, שהמון פעמים ככה ילדים קטנים מתנהגים. למה האחר קיבל ואני לא? אז ילדים קטנים פשוט יגידו את זה בצורה מאוד מפורשת.

לבגר את הילד הפנימי

אבל כמבוגרים אנחנו לא שמים לב שזו בדיוק אותה צורה רגשית של הילד הקטן, שלא מקבל את מה שהוא רוצה, הוא לא מקבל את מה שהוא רוצה עכשיו, מהר, וכשהוא לא מקבל את זה הוא מתחיל להשתולל. כבוגרים אנו לא שמים לב שזה מה שקורה לנו. במצב כזה אנחנו בטח שלא יכולים גם לראות איזה מתנה כבר השגנו, בגלל שלא לחצנו. בגלל שהמתנו. הצורה הרגשית הזאת בעצם יוצרת לנו התבגרות בנפש, אנחנו מכינים כלים כדי לקבל את מה שאנחנו משתוקקים ורוצים אליו, וכשנקבל את המשהו הזה שאנחנו כל כך רוצים ומשתוקקים אליו, אנחנו כבר לא נהיה בתלות אל הדבר. ואז, אנחנו נקבל את זה בצורה באמת שנכונה לנו.

האמא יודעת להניק

אפשר לדמות את זה כמו ילד שממש רעב ורוצה לאכול, אבל כמו ילד שרוצה לנוק למשל, והוא יונק לא טוב, הוא יונק מהר מדי. אז האמא שנייה צריכה רגע לעצור את היניקה, להגיד לו "רגע, שנייה, תירגע, תעצור שנייה. תירגע, אתה יונק את זה מהר מדי". האמא תעצור שנייה, תתן לו שנייה להירגע, ורק אז נמשיך את היניקה בצורה טובה יותר. אבל המון פעמים הילד הזה בשלב של העצירה –  ישתולל, כי הוא רעב עדיין, אז הוא לא מבין למה האמא עוצרת לו את היניקה. אבל האמא יודעת שרק אחרי שהיניקה נעצרת לרגע, אז אפשר להמשיך לינוק בצורה טובה יותר, בצורה נכונה יותר.

המתנה שהיא לטובתך

וזה גם כלל בקבלה, שכשמגיע אור גדול, שצריך להגיע לאדם אור גדול, אז קודם כול אומרים לו ״המתן״, קודם כול אומרים לו, ״תעצור רגע, תגיד שנייה, לא, אני לא רוצה לקבל את זה, אני רוצה שנייה". והגבול הזה, הוא בעצם יוצר כלי לקבל את זה בצורה שבה אני יכול להכיל את זה, שזה מושגים קצת גבוהים, אבל באמת אפשר לראות את ההבדל שאם אדם היה מקבל את מה שהוא רוצה באותו רגע, אז זה היה באמת כמו סם כזה, כמו סמים. למשל, הוא מחכה לאיזו הצעת עבודה, ופתאום הוא קיבל את ההצעה. אז לפעמים זה מקסים שזה קורה ככה. אבל הבריאה מכוונת את האדם ככה בהשגחה – לברר האם האדם נמצא בתלות רגשית בדבר הזה, או שהוא באמת רגוע לגבי הדבר, ממש כמו התינוקת והאימא. אם הוא לא רגוע, אז הבורא לא רוצה לתת את האור הזה, שהאור הזה רק יגרום לו להתמכרות. 

שחרור מתלות 

אם למשל אדם היה עצוב, ציפה למשהו והיה עצוב ללא הדבר, וכשהוא קיבל את זה הוא שמח, אז זה אומר שיש פה איזושהי תלות בדבר הזה. שלבד, אי אפשר לשמוח. (ולא, זה לא אומר שלא לשמוח כשמגיע משהו טוב, הרי זה לא שכל פעם שאנחנו מקבלים מה שאנחנו רוצים/שמחים ממה שמקבלים – אנחנו בתלות). אבל כנראה שאם משהו מתעכב, זה כדי לשחרר כמה שיותר את התלות הזאת, שהבריאה מנסה להכווין אותנו לא להיות תלויים בזה, ואז כשנקבל את השפע זה יהיה לנו הרבה יותר נכון לנו לקבל את זה, כי עברנו פה איזשהו תהליך ונוכל להנות יותר מהתוצאה. 

לבנות כלי לשפע

זה מאוד מאוד קשה באמת להאמין בהשגחה/בטוב. באמת הכלי שאיתו אנחנו יכולים להגשת למציאות הכואבת הזאת זה להאמין, ויותר בקטע של אמון. זאת אומרת שאם לא קיבלתי משהו, אז זה סימן שזה כרגע לא בטוח שאני צריכה לקבל אותו, או שכרגע אני בונה איזה כלי לקבל משהו. ולדעת שזה כרגע המתנה שצריכה להתבצע, ולפעמים זו המתנה מאוד ארוכה עד שמקבלים משהו מסוים שתמיד רצינו. לפעמים התהליכים הם מאוד מצרים, ועולים בהם המון כאבים, וצפים בהם הרבה תחושות של נטישה, של למה זה לא פשוט קורה, באיזשהו קצב שהוא פשוט יותר מהיר/כמו שרציתי? במקום הזה אנחנו באמת נדרשים לאיזושהי כניעה ולא במובן הרע של המילה. כניעה שבונה בנו קצת יותר בענווה.

השפע מגיע בתהליך

כשאנחנו לא מצליחים לקבל את מה שאנחנו רוצים, מתרחש שבר. אם אנחנו נכנעים כי "צריך להיכנע", אז זה מהר מאוד יתמסמס, ואם אנחנו לא נכנעים בכלל, אנחנו מייסרים את עצמנו. אלו דברים שאפשר להבין אותם הרבה פעמים בדיעבד, ומה שבאמת יעזור לנו באמת לחיות כאן בצורה שהיא יותר רגועה, זה באמת להיכנע אל החוסר הזה, שנבין כרגע אני במצב שבו לי נראה שאני מאוד זקוק למשהו, ייתכן שאני יכול לעשות פעולות מסוימות ולקבל את הדבר. וייתכן שיש מניעה. שזה מצב שבו אני מחפש 'אור' (שפע) שהוא כרגע חדש לי, והמערכת שלי עוד לא יכולה לקבל אותו כמו שזה, אז צריך לעבור כמה דברים פה, צריך לעבור איזה כמה וכמה אתגרים, מכשולים, מניעות. תסכולים, אכזבות. וזה ממש חלק מהדרך. התסכול הוא ממש חלק מהשפע שהולך להגיע. שהשפע הזה לא יכול לבוא בבום אחד, כי אם הוא יבוא בבום אחד זה לא באמת יהיה לי טוב.

אני מאמין בטוב

השריר שמתרגלים פה זה אמון בתהליך שאני עובר. לסמוך על חכמה גדולה יותר ממני, שמכוונת אותי בדרך, לטובתי. בעצם כמו התינוק על אימא שלו, אז ככה גם אנחנו, מתנסים במקום הזה של לשחרר אל הבריאה להוביל. במצבים שלנו זה מאוד מאוד לא פשוט לעשות את זה, כי אנחנו נמצאים בהצפה רגשית, אנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו רוצים באופן תמידי, כי אנחנו חושבים שחסר לנו משהו אבל למעשה, לא חסר לנו כלום. מה שחסר לנו באמת זה ביטחון ואמונה. זו ההשקטה האמיתית שקורית לנו, אם נשקיע שם את התרגול. לפעמים נעדיף לפעול במציאות וזה גם בסדר, אבל תמיד טוב לעצור כל כמה זמן ולהזכר שאנחנו בידיים טובות. זה יעזור לנו כשיגיעו תסכולים – להיכנע, להמתין, ולדעת שהטוב שמחכה עוד יגיע.

Image by Piyapong Saydaung from Pixabay