הרבה פעמים את מנסה להציב גבולות לאחרים, ולא מבינה – למה הגבולות האלה לא מתקבלים? למה הקול שלי לא נשמע החוצה? למשל, אם את אומרת למישהו "לא" והוא ממשיך לבקש ממך משהו, או אם את מרגישה שאת לא מקבלת בחזרה את מה שאת נותנת בקשר, זו גם דוגמה למצב שבו את מצפה ומייחלת ויוצאת מעצמך כדי לקבל חוויה של ניראות, אבל הצד השני בכלל רחוק ממך. והאמת, שזה יוצר לך סבל בחיים. זה תמיד תחושה שמשהו לא מאוזן והשאלה היא: איך בכלל מתחילים לעבוד על זה?
אז בואי נדמיין את המצב הבא: את מוצאת את עצמך בהתכתבויות אינסופיות עם בנאדם שלא מבין את מה שאת רוצה להגיד ואת די סובלת מההתכתבות הזאת. הגבול שלך נחצה מזמן, אבל בפועל את ממשיכה. את ממשיכה לכתוב, ולהסביר ולתת מעצמך ולהסביר. משהו בך לא מצליח להגיד את ה"לא", וזה נראה לך שזה האדם האחר שבעייתי וחסר גבולות. את יודעת שאת צריכה להפסיק אבל את לא מצליחה. וזאת חוויה ממש קשה ומייסרת.
אז איך יוצאים מהלופ הזה? איך בכלל הגעתי אל הלופ הזה?
תראי, את בסך הכול באמת ילדה חמודה שמחפשת קשר. וזה הכי טבעי שבעולם. אבל אם בילדות שלך (של כולנו, הכול טוב), חיפשת קשר עם ההורים, והם דחו אותך, את ממשיכה לנסות לקבל את זה מהם. ולפעמים את מציבה אנשים אחרים בדמות ההורים ומנסה לקבל נראות ואהבה. והאמת, באמת מגיע לך את כל הנראות, האהבה, הקשר, החום שאת צריכה. השאלה היא איפה הלכת לחפש את זה, במקום שאפשר לקבל או במקום אטום, שלא יכול לתת את זה. וכאן מגיע העניין של התיחום. לתחום את הגבולות שלך, ולשמור על עצמך, לתת איפה שיש אפשרות ואיפה שאין – לשחרר.
קל להגיד, אבל הילדה לא מפסיקה לרצות. אז איך מתמודדים איתה? קודם כל, זה שהיא שם, וזה שיש כאבי עבר שמשתחזרים, זה טבעי. זה הגיוני וזה שם. לא נאבקים ולא נלחמים בה. אלא כל פעם נותנים לה קצת נראות. ואת זה עושים על ידי תשומת לב, והקשבה – מה אני צריכה עכשיו? משעמם לי? למה אני מרגישה צורך לשלוח את ההודעות האלה לאנשים שלא מקשיבים? או שלא טוב לי איתם. יש שם משהו שזה קצת מרגיש לי כמו חיים. הנה, משהו קורה בחיים האלה, יש קצת דרמה, יש עניין. יש תנועה. אז מה אני באמת מחפשת? ואולי יש דרך אחרת להתמלא?
את יודעת, שלחפש איפה שאין, זה כמו לשתות חומץ כשאת צמאה. פשוט עוד לא גילית את הדרך לשתות לרוויה. אז מה שאפשר לעשות והדבר הראשון שמתחילים ממנו, זה להתרגל – כשמשהו רגשי עולה, לעצור, לנשום עמוק ולשאול: מה אני צריכה עכשיו? מה קורה איתי? ממש לשים לב. האוטומט הרגיל – הוא לענות להודעה, להכנס לאיזה לופ שוב, אבל יש גם בחירה שאפשר לעשות והיא לבחור בעצמי – מה אני מרגישה עכשיו? כואב לי? קשה לי? אוקיי, לתת לזה מקום. איך אני יכולה לעזור לי? אולי לשים שיר, אולי אני רעבה או צמאה, אולי מגע, אולי בכלל לראות מערכון. אולי עולה בי צורך לבכות, לדבר את זה החוצה ולתת לזה לצאת.
כי הגבולות שיש לי במערכות יחסים ועם אנשים אחרים, תמיד יפגשו את: איזה גבולות כבר יצרתי לי? מה באמת הגבולות שלי בחיים? וכל מה שקורה לנו עם אנשים אחרים, בא בכלל לסדר לנו את המערכת – שיהיה לנו יותר טוב. אז אם מישהו חוצה את הגבול, ואני נסחפת אחריו – זה בסדר, לא מאשימה את עצמי. אבל זה סימן – רגע, התבלבלתי. שכחתי את עצמי. ושוב חוזרת למערכת שבניתי לעצמי, מערכת שהיא בעצם הכלי שלי לקבל את כל הטוב שרוצה להגיע.
מה אומרת? את גם מתמודדת עם מצבים כאלה? יש לך שאלה? שתפי כאן בתגובות, אני קוראת הכול ומגיבה 🙂