אני לא מספיק טובה

את פוגשת מישהו חדש, או מישהי חדשה. המוח שלך כבר מצייר כל כך הרבה תמונות, של מי את לעומתו. מה שבטוח: הוא יותר טוב ממני. הוא מבין את החיים הרבה יותר נכון ממני. הוא יודע משהו שאני לא. בשניה את מרגישה שאין לך אוויר, שאין לך מקום, שאין לך קיום, שאת לא שווה שום דבר. מי את לעומתו? מי את לעומת כל התכונות שיש לו? בכלל לא עולה בדעתך, שאולי, זה הכול בדיוק להפך. ואת עדיין לא מאמינה שיש בך משהו, כל פעם מחדש.

תראו אותי

מה אני מחזיקה בראש לגבי עצמי? האם אני זוכרת שאני מספיק איך שאני? ומעבר לזה, האם אני זוכרת איזה יצור חד פעמי ומיוחד אני? ובכן, לא. יותר מידי לא. החיים סוחפים אותי אל עבר תחושה של אי – קיום. מחיקה. ושוב לתחושה של קיום, ושוב מחיקה. עם השנים למדתי לזהות את התנועה הזאת, ממש כמו גלי הים, הלוך ושוב, רצוא ושוב. ושוב, את לא מאמינה שיש בך משהו? איפה פוגשים את זה חזק – מול אחרים. הנה, ילדה קטנה מרצה, רוצה להיות אהובה על ידי האחר, ועושה הכול כדי שיראה אותה. כך היית גם מול ההורים – בבקשה תראו אותי. אני כאן, הלוו. מישהו שומע אותי? מישהו מקשיב לי? שומע אותי? ובכן, לא.

אל תוכיחי מלאכתך לאף אדם

אז מה זה אשמתי שהם לא שמעו? למה אני צריכה לסחוב את זה עכשיו עד סוף החיים? לא, את לא צריכה. את יכולה לשחרר את זה. אין כבר את מי לרצות, אין למי לתת דין וחשבון, אין למי להכין שיעורי בית או לדווח שאת מספיק סבבה. אין צורך. להוכיח למישהו שאת שווה, שאת מספיק חשובה וראויה וטובה ומצחיקה ומגניבה ומיוחדת ומעולה. את פשוט כזאת, כי את אהבה. אור של אהבה שהולך כאן בעולם. ואם את מחפשת אישור של מישהו, זה רק סימן בשבילך, שאת כרגע חסרה, כמו הירח שנגלה ונכסה. זה מה שקורה לך, כשאת יוצאת החוצה לשדות של אחרים, לראות מה הם חושבים.

נקודה בלתי נראית

והקטע? שתמיד את תחשבי שאת פחות. שאת לא מספיק. כי תמיד יש מישהו שהוא צעד אחד לפניך, תמיד יש מישהו שהוא כבר תפר וסגר מקומות שאת עוד לא. או שפשוט יש לו את מה שאין לך. (אבל לא בשביל זה נבראנו חסרים? כדי לקבל אחד מהשני?) ואז את ממש הולכת ונהיית ממש ממש קטנה קטנה קטנה כמו נקודה כמעט בלתי נראית, מתכווצת בכיסא שממול, וחושבת: אם הייתי אחרת. אם היה לי משהו, המשהו הזה שיש לאחר. והקט-קטע – זה שהאחר הוא גם לפעמים בדיוק באותו מצב, וככה שני אנשים מתכווצים להם ומרגישים שאין להם זכות קיום, או דיבור. ובעצם זה הכול תמונת דמיון אחת גדולה. 

מילוי מבחוץ

התרגלת להקטין את עצמך, ולהסתובב עם אנשים שיעזרו לך עם זה, בצורה עקיפה או ישירה. למה את מגמגת, למה את מרצה? מה את חושבת שאין לך? את יודעת, אי אפשר לרצות את כולם, לקבל חום מכולם, באותה מידה, בצורה שווה, בצורה הכי גבוהה, זה החיפוש בחוץ שמאכזב אותך, כל פעם מחדש. וזה כואב, ואת לא מבינה למה את לא שמחה. כי "הנפש לא תמלא"

ביירון קייטי תמיד אומרת: "אין מחשבות מלחיצות חדשות". וגם בימימה למדנו שהכאב הוא עתיק, מילדות. הייתה שם החסרה של חום כלפיך, של אהבה ללא תנאי. והיום את גדולה. גדולה-קטנה. שצריכה שיתנו לה יד, ואת נותנת לך את היד, מלווה. ושכעולה מחשבה של אני לא מספיק טובה, והמציאות גם מראה לך אותה, זה בסדר לטעות ולתקן.