ערב אחד, הרגשתי מוצפת מתסכול על כל מה שלא מסתדר בחיים שלי. ברגע אחד, החלטתי לצאת להליכה. לאורך כל הדרך הציפו אותי כל המחשבות: איך זה יכול להיות שזה לא מסתדר? שמה שאני רוצה לא קורה? אבל ניסיתי, ועשיתי, ורציתי, והתפללתי. והייתה לי תחושה שזה כמו לופ כזה, שלעולם לא ייגמר. תוך כדי ההליכה, ביקשתי מהבורא, בפעם המי יודע כמה: "שפוך קצת אור. תעזור לי".
מה באמת מפריע?
ההרגשה עדיין לא השתנתה. המשכתי ללכת, המומה מהמצב שלי, מאיך שהגעתי לכ"כ הרבה בלאגן (שכמובן כביכול אני אשמה בו ואחראית עליו, על אשמה תוכלו לקרוא כאן: על אשמה ובושה ). פתאום, לאט לאט שמתי לב לדבר האמיתי שמפריע לי. הבנתי שהסבל והעצב שלי מגיעים מנקודה אחת בלבד והיא: מה זה אומר עליי?
אם זה מה שקורה – מה זה אומר עליי?
אם לא הצלחתי בזה, ואני עדיין תקועה שם, ואני גרועה בזה, ואני תמיד עושה את הטעות ההיא. אז זה אומר שאני: כישלון/לא טובה/אין לי משמעות/אין לי ערך/לא שווה/לא תקינה. פתאום ראיתי: איך לקחת את כל המצבים שלא הצלחתי בהם, ולהשליך מהם משהו עליי – זה מגוחך! משהו בתוכי התחיל לחייך. הבנתי שהערך שלי נשאר תמיד אותו הדבר – טוב.
ערך מוחלט חיובי
מה שתמיד בטוח, ולאן שתמיד אפשר לחזור – זה שאני טובה. זה תמיד הערך שלי. ושום דבר לא יוכל לערער אותו. לא משנה כמה פעמים טעיתי והסתבכתי, ולא משנה שעשיתי ועושה גם ברגע זה את אותה הטעות ממש. מדהים. החלו לעלות לי מחשבות חיוביות נוספות שבעצם המציאות היא כפי שהיא בדיוק, מושלמת. מי אמר בכלל שאמור להיות אחרת? מה אני יודעת על מה שאמור להיות?
הנשימה חזרה
הנשימה חזרה אליי. משהו בי קצת נרגע והמערבולת שהייתה חסרת תקנה מקודם, פתאום נראתה לי יותר נסבלת.
ואז גם עלה: נו באמת, אז מה בעצם את מציעה, לקבל את עצמך במצב הזה? אז איך תצליחי לשנות אותו?
"בסדר", עניתי. אי אפשר לשנות משהו אם לא קודם כל מקבלים אותו. אז את מה בעצם אני רוצה לקבל פה? את המצב. את המציאות. את עצמי בתוך המצב. את הכול. כן, זה המצב שלי.
קבלה של המצב
כשאני בקבלה מלאה של המצב, אני גם לא מתביישת לספר עליו לאחרים ואני לא נבהלת כשמישהו אומר לי משהו על המצב הזה. כן, זה המצב שלי כרגע. כן, זאת הטעות שעשיתי. כן, דברים לא קרו כמו שחשבתי. ממקום כזה, שגם רואה את הטוב שלי, את הטוב של המציאות, של המסע שכרגע אני עוברת בו, יש לי גם הקלה. יש לי קצת נשימה. לאט לאט אוכל להתרחב, ואולי גם למצוא תשובה למה שלא מסתדר. ואולי גם לא אמצא תשובה מיד. אבל אוכל ללוות את עצמי שם, בלי שיפוט, בלי ביקורת.
הנה ההוכחות
שמתי לב, שכל מחשבה שאנחנו חושבים – תוביל אותנו למצוא את כל ההוכחות לכך – וככה בעצם נבנה לנו הדימוי העצמי שלנו. כך למשל אם אני חושבת: "אני תמיד מחליטה לא נכון". "אני לא יודעת לבחור. אני תמיד עושה טעויות". יעלו לי כל ההוכחות (קייטי קוראת לזה "תמונות בתוך הראש") שכן הנה עובדה! תראי פה, תראי שם, הנה גם פה, את רואה, גם כאן. בכל מקום! החלטות לא נכונות אברי-וור! מכאן ועד למסקנה ש"אני כישלון" – המרחק קצר. זה ממש לחרוץ את דיני בשבריר שניה של מחשבה! ואז להתפלא למה אני עצובה. פתאום הבנתי כמה חשוב לחקור את המחשבות האלה. ממש לעצור, לראות "האם זאת האמת?" האם אכן זאת אני? זאת שלא יודעת להחליט? לשבת עם זה. לעבוד עם השאלות. עם ההיפוכים. להשתחרר.
לשחרר שליטה
אני לא יודעת למה באתי לכאן, ואין לי שליטה על המציאות. המשימה שלי היא להתחבר שוב ושוב לטוב ולאור שבתוכי. מתוך אהבה וקבלה אפשר לצמוח. לא מתוך הלקאה עצמית, שרק מגבירה את הקושי. כן, אני מסתבכת באיזו נקודה או נקודות בחיים. כן, אני רואה דפוס מלחיץ או מאיים שאפילו נראה בלתי פתיר. אבל התפקיד שלי זה לא לפתור את הבעיות האלו. אלא ללוות אותי בתהליך הצמיחה. וזו העבודה. בהצלחה 🙂