הפוסט היום יעסוק בנושא שמאוד מעניין אותי וגם אותו אני חוקרת הרבה שנים: כנות במערכות יחסים. גילוי והסתרה, בקשר שלי עם עצמי ובקשר שלי עם אחרים. כשאנחנו מרגישים שמשקרים לנו, מסתירים מאיתנו, או שאנחנו עושים זאת לאדם אחר – בדרך כלל נחווה דיסוננס שיגרום לנו לסבל. אבל רוב הזמן אנחנו לא מודעים לחוסר הכנות שאנחנו מנהלים בחיים שלנו. מה יקרה אם נעז להסתכל?
כשהיינו ילדים
מי שגדל בבית שבו הייתה הסתרה, ולא היה לגיטימי לומר מה שבאמת חושבים אלא רק את מה ש"צריך" ומה ש"נכון" לומר, סביר להניח שהתרגל להסתיר מאחרים את המצב שלו, ואפילו גם מעצמו. ככה זה עובד, הרבה שנים שבהם סיפרת לעצמך סיפור – בסוף אתה מאמין לו. צריך אומץ ויציבות פנימית כדי באמת להודות במה שעובר עלינו וכדי לפתח שוב תקשורת כנה ביני ובין עצמי. תקשורת שבה אין הסתרות.
מנגנון הגנה
תראו, אין ספק שהסתרה גם מאוד עוזרת לנו. זה מנגנון הגנה שעוזר לנו להשכיח, לווסת את המציאות. לא תמיד אפשר להתמודד עם האמת איך שהיא. ולא תמיד יש לנו כלים להסתכל ישירות אל המצב, לפעמים זה כואב מידי ולפעמים זה מפחיד מידי. כי אז אולי נצטרך להודות שטעינו או לעשות שינוי או אולי נרגיש אשמים. לכן, ההסתרה היא דרך עוקפת מלהתמודד עם כאב. אך אי אפשר להתעלם מכך שהסתרה מתמשכת, לוקחת מאיתנו הרבה אנרגיה, מכבידה ומעייפת הרבה יותר.
ללמוד לסמוך
למה בעצם אנחנו משקרים, מסתירים? זו אותה צורה ילדית שחושבת שאם נגיד מה שאנחנו באמת מרגישים – מישהו לא יהיה מרוצה. יכעסו עליי. לא יהיו איתי יותר בקשר. יחשבו עליי דברים רעים. ינטשו אותי. זה לפעמים מה שבאמת קרה לנו בילדות, לרובנו לפחות. יש בתים שבהם לא מדברים. או ידוע שלא מדברים על נושאים מסוימים. לא מקובל. וככה הילדה לומדת שזה לא בטוח להביא כנות, ואז לשאלה מה שלומך? הילדה עונה בסדר. ככל שאנחנו מתבגרים, המצב מסלים, עד כדי שגם בינינו לבין עצמנו יש התניה כזאת שאסור לספר מה אנחנו באמת מרגישים. כי שוב, למישהו זה לא יבוא טוב בעין.
האמת משחררת
אבל האמת היא, שהאמת היא דבר מאוד משחרר ומרגיע. כמה זה נפלא להודות בה. וכמה קשה לנו להודות בה. כמה זה מרגיע ומאתגר בו זמנית, להיות אדם כנה ביני לבין עצמי וגם להיות כזה עם אנשים אחרים. לחייך באמת כשאני מרגישה רצון לחייך, לומר מה מתאים לי ומה לא, לדעת לעצור כשצריך, לדעת לקחת מרחק כשמשהו לא מסתדר לי. להודות בחולשה שלי, להודות שאני זקוקה למשהו ממישהו. להצליח לבטא את עצמי במלואי. כל עוד אנחנו ממשיכים לעשות "הצגה" ולהיות הילדים הטובים והנחמדים – אנחנו נסבול. וכן, בשלב כלשהו, מה שרצה לצאת – ימצא את הדרך לצאת 🙂 רק בצורה מרוכזת יותר וכואבת, אחרי שהצטבר הרבה שנים בפנים.
אין שני אנשים שנפגשו אי פעם
ביירון קייטי יש משפט: "No two people have ever met" (אין שני אנשים שנפגשו אי פעם). נדמה לי שבימינו המשפט הזה מקבל תוקף כל כך חזק. אנחנו בכלל לא פוגשים אחד את השני. במהות. כי יש כל כל הרבה קליפה והסתרה וזהות מדומה. וכשאנחנו מתחילים להסיר את הקליפות, אנחנו באמת אחד. מתוך כך שהבסיס לקשר חזק הוא היכולת שלנו לזהות את מה שקורה לנו ולהשתדל להיות כנים עם עצמנו ועם אחרים. לא כל הזמן זה מתאפשר. אבל כמה כאב יכול להימנע, אם רק נהיה כנים עם עצמנו לגבי מה שקורה לנו. והשדר האמיתי? כבר עובר הלאה מעצמו, כמו קסם.
קייטי, את מכוערת!
פעם אחת, ביירון קייטי עבדה עם עבריינים בכלא. היא נכנסה לחדר ואחד ה'בריונים' צעק לעברה: "קייטי, את מכוערת!" במקום לשנוא אותו מבפנים או להראות לכולם: "איזה חצוף! תראו מה הוא אמר לי" וכו'. היא אמרה לו: "וואו. ספר לי עוד…". והוא המשיך: "מה זה המשקפיים האלה?! ומה יש לך עם השיער האפור הזה?…" 🙂 וזו לא הדוגמה היחידה. הרבה פעמים היא מספרת שבעלה לשעבר, היו לו התקפי זעם. והוא היה צועק: "קייטי, מה לעזעאל את חושבת שאת עושה??" והיא הייתה עוצרת: "אומייגד. מה לעזעאל אני חושבת שאני עושה?…איזו שאלה מבריקה" אז לא, אין כאן הסכמה להשאר כשצועקים עלינו/מתנהגים אלינו באלימות. וזה גם לא מה שקייטי עשתה. אלא, האם אנחנו מוכנים להסכים לשמוע את מה שהאחר אומר, מבלי שזה יאיים עלינו? האם אנחנו מוכנים לשמוע את עצמנו (!!) מבלי שזה יאיים עלינו? האם אנחנו מוכנים להשמיע לאחר (/לעצמי) משהו מבלי שזה יאיים עלינו (שינטוש, שיכעס)? אולי זה המפתח לשינוי במערכות היחסים שלנו. כשאנו מסכימים באומץ להסתכל על הדברים, יש הקלה במערכת, וזה מה שכולנו מחפשים. ננסה? 🙂