לא יודעת אם שמתם לב, העולם כאן מלא אתגרים והרפתקאות. עליה, ירידה, חושך, אור, הצלחה, כישלון ועוד. הרבה פעמים אנחנו שואלים את עצמנו: איך אפשר להפסיק את כל החוסר יציבות הזאת? למה אי אפשר שיהיה רק טוב? ואיך אפשר להתמודד עם כל הרוחות האלה שמנשבות ומאיימות עלינו, בעיקר עם המחשבות והרגשות בתוכנו? אז היום, ולכבוד ימי החנוכה, ננסה קצת לדבר על הבית הפנימי שלנו ואיך אפשר לטפח אותו למקום בטוח מכל הסופות.
כשיש לאדם לב
רבי נחמן מברסלב אומר: "כשיש לאדם לב, אין שייך אצלו מקום כלל". כלומר, הריפוי המרכזי שלנו כבני אדם, הוא דרך הלב שלנו. ומה זה הלב הזה? לב זה במשמעות של 'מרכז' וגם במשמעות של חיבה ואהבה. כשאנחנו חוזרים ל'מרכז' (לסנטר שלנו, בשפה התל אביבית) ואנחנו מודעים לכך שיש לנו מהות פנימית שהיא טובה ואהובה, יש לנו בעצם בית פנימי בתוכנו, זה לא משנה איפה נהיה פיזית, או מה יעבור עלינו, יהיה לנו תמיד לאן לחזור. וזה לעצמנו – אל האהבה ללא תנאי שאנחנו.
כשהיינו ילדים
כשהיינו ילדים, קטנים וחסרי אונים, כל הזמן הצטרכנו לקבל שיקוף ותיקוף מההורים, והיינו תלויים בהם בגוף ובנפש באופן טוטאלי. היינו זקוקים באופן נואש לאהבת האם והאב, אחרת, לא היינו שורדים. וכך, עם השנים, התרגלנו לחפש בחוץ את האישור והאהבה. מבני אדם אחרים. וזה טבעי ונורמלי לגמרי. אך עם השנים וההתבגרות, אנחנו מתחילים לחפש את ה'בית' הזה בפנים. ולהצליח לפתח בתוכנו את התחושות, ללא קשר למה שיקרה לנו או יעבור עלינו, ואיפה נהיה מונחים בחיים.
נר איש וביתו
בחנוכה אנחנו מדליקים נרות וכתוב המושג: "נר איש וביתו". במבט הראשון מדובר על הזוגיות והמשפחה של האדם וזה גם כמובן נכון. בהקשר שלנו, נראה שהבית של האדם – זה התודעה שלו. אם הבית סוער – המחשבות סוערות. אם הבית שקט – המחשבות שקטות. וגם היוונים שטימאו את השמנים- טומאה זה לא בהכרח טומאה של מוות. אלא טומאה במשמעות של חסימה, מחיצה שמפריעה לנר (חכמה) לדלוק. אלו כל הסערות המחשבתיות והרגשיות שעוברים על כל אחד ואחד מאיתנו, שמסתירים לנו את האור והטוב שאנחנו. ושם, בבית הפנימי, הנר תמיד דולק – המהות הטובה תמיד נשארת ואף אחד לא יכול לטמא אותה.
איך לעשות לעצמנו בית בתוכנו?
השלב הראשון הוא להעביר את המיקוד מהחוץ אל הפנים. מעיסוק בעסקים של אחרים, או בפרטי המציאות הקשים, לעיסוק בחיים שלי. ושם, להתחיל להכיר את עצמי, את הטוב שבי, להתחיל לפתח מערכת יחסים אוהבת, ביני ובין עצמי. לשמוע איזה קולות מתקיימים בראשי? מחלישים? טובים? במה אני מאמינה? וכשמגיעים הגלים הלא נעימים, המחלישים, להיזכר במהות הטובה שאני שהיא תמיד זמינה לי. תמיד גם אוכל לעשות פעולות שמיטיבות איתי. גם כשהמציאות בחוץ ממש נראית לא טובה, 'בעייתית', 'לא תקינה'. כשיש לי לב – רגש חם לקיומי, אין שייך אצלי מקום כלל.