הדרכת הורים מבחינתי, היא הדרכת הילדים שבהורים 🙂 . להיות הורה זה כוח בנפש, שיש לכולנו. זה המקום הבוגר, המאוזן, היודע. אך מה קורה כשאנחנו בעצמנו נכנסים לעמדה ה'ילדית'? מה קורה כשאנחנו נמצאים בבלבול פנימי לגבי מי שאנחנו? לגבי הכוח שלנו להיות מאוזנים? כשיש כ"כ הרבה רעש חיצוני, קשה לנו לשמוע את עצמנו.

המערך המשפחתי

המערך המשפחתי הוא מערך מורכב ומסועף. כולנו גדלנו במשפחות מוצא, ספגנו וחווינו הורים טובים יותר, וטובים פחות. במקרה האחרון, תמיד ייחלנו שלא לעשות את הטעויות שעשו איתנו. ואז, כשאנחנו בעצמנו הורים, פתאום אנו מוצאים את עצמנו חוזרים על אותן ה'טעויות' (העברה בין דורית), מתוך חוסר מודעות, ובעיקר, 'אוכלים' על זה רגשות אשמה ללא הפסקה. לרוב ננוע בין אשמה לחוסר אונים או שילוב של שניהם.

הורה טוב דיו

כמו שהילד נמצא במערך משפחתי, גם אנחנו כבני אדם נמצאים בחברה תחרותית והישגית וגם שם יש "דרישה" להיות ההורה הכי טוב, לתת את הכי טוב לילד. במצב כזה, יש לחץ מתמשך על ההורים לעמוד ברף כמעט לא הגיוני של נתינה, בפרט אם היה לנו עבר קשה עם משפחת המוצא שלנו. אך האמת היא, שהדרך לשפר את הרווחה המשפחתית, עוברת תמיד בשיפור הערך העצמי שלי כאדם ורק אחר כך ב'תפקיד ההורה' שאני.

רגשות אשמה

אני כמעט לא מכירה הורה שמרגיש שהוא הורה ראוי וטוב, וככל שעובר הזמן אני יותר ויותר שומעת הורים שבשיחת עומק רואים שהם מלאים ברגשות אשמה. שהם לא מספיק משהו עבור הילד. ואת זה אפשר וכדאי לזהות, ולשחרר. הגישה שממנה אני מגיעה בכל הנושא של הורות, היא שככל שנהיה קשובים לעצמנו – כך נוכל להיות קשובים לילדינו. כולנו היינו ילדים בעצמנו, ועדיין בפנים יש בתוכנו ילד פנימי. כאשר אני בקשב לצרכים שלי, יהיה לי קל יותר להבין איך אוכל להיות שם עבור האחר.

מה מקבלים בהדרכת הורים?

מבחינתי, זה קודם כל – מקום. מקום להראות כאדם. לאחר מכן, אפשר לבדוק ולהאיר מה בדיוק קורה לנו שם מול המתבגר, מול הילד. זה תמיד משהו שמתחיל ונגמר אצלנו, במקום הרגשי. ואיזו מחשבה שאומרת שאנחנו צריכים להיות כך, או אחרת. ובקיצור: שיפוט על המצב שמחמיר את מצבנו. בהדרכת הורים אפשר לחזור להיות בקשר עם הכוחות שלנו, לחזור לציר הכוח האנושי שלנו, להיזכר בגבולות הפנימיים שלנו, בערכים שלנו. מתוך כך, אפשר לזהות את הדפוסים שאנחנו משמרים בבית וכבר אינם משרתים אותנו או את ילדינו.