איך להתמודד עם הלקאה עצמית?

מערכת היחסים החשובה והמשמעותית בחיינו היא שלנו עם עצמנו. לפעמים נדמה לנו שהקשיים שאנחנו חווים הם מול חברים, בני זוג, ילדים, משפחה או אפילו אנשים זרים, אך האמת היא קצת שונה. זה לא שהאנשים בחיינו לא קיימים, אלא שאם רוצים לראות שינוי כלשהו, עיקר ההשקעה היא בדיאלוג הפנימי שיש לנו עם עצמנו. כמו שקייטי אוהבת לומר: "אף אחד לא יכול לפגוע בי, זאת העבודה שלי". האמת היא שכולנו נטחנים מבוקר עד ערב באלפי מחשבות ולרוב הן לא בדיוק חיוביות. המחשבות האלה מכילות בתוכן הרבה מאבק, ביקורת, אשמה, תוקפנות ואפילו אלימות של ממש. אחת הצורות של האלימות הזו היא הלקאה וביקורת עצמית.

אז כן, הכול תמיד חוזר לילדות שלנו. בילדותנו, רובנו חווינו ביקורת, אשמה, שיפוטיות או כל מיני צורות של אלימות רגשית. גם אם ההורים שלנו היו עם כוונות טובות ורצונות טובים, בסופו של דבר רובם היו במצב הישרדות מאוד גדול. יוצא מכך, שלמרות שהם עשו מה שיכלו וידעו לעשות, אנחנו נותרנו עם מבקר פנימי שלא מרפה. כך יוצא שאפילו כשהורה המבקר כבר אינו נוכח בחייך, או שהוא הפסיק לבקר, נספגה לתוכך ביקורת והלקאה עצמית רבה מאוד. כמובן שאם התלוותה לזה אלימות פיסית או מינית, התחושות יכולות להיות חמורות יותר.

אז איך זה בדיוק נראה?

אדם שחווה אלימות וביקורת נפשית או פיסית מתמשכת, בין אם זה זעם בלתי נשלט ולא פרופורציוני, אלימות פיסית או יחס מקטין, משפיל ומאיים, בדרך כלל לוקח את זה איתו לחיים הבוגרים. וכך, כבוגר/ת, אם משהו לא מצליח לי בחיים, אם מישהו מעצבן אותי, אם אני עושה טעות, נוצר דפוס של 'שוט פנימי' שדואג לתת את המכה. כביכול, להזכיר לנו "מי אנחנו באמת". 

זה יכול להתבטא במחשבות חוזרות ונשנות של: "תמיד אני לא בסדר", "אני דפוקה לגמרי", "משהו בי לא בסדר", "הייתי צריכה להיות אחרת", "אני כל הזמן טועה", "למה חשבת שתצליחי?" "מי את חושבת שאת בכלל?" ועוד ועוד…. הכאב הנפשי שנגרם הוא עצום וכפול: גם נעשתה טעות וגם יש הלקאה עצמית גדולה. כשברור, שההלקאה העצמית היא הסבל האמיתי, ולא מה שקרה בחוץ.

מתוך הסדרה: "ריקוד האש" בבימויה של רמה בורשטיין שי . yes.

בסדרה הגאונית של רמה בורנשטיין שי, רואים את פייגי, בחורה שעוברת אלימות פיסית ונפשית מצד אמא שלה. (כשהתחלתי לצפות בפרק הראשון אגב, חשבתי שאעצור שם. היה קשה לחוות את האלימות והאובדנות של פייגי, אבל בכל זאת החלטתי לתת צ'אנס). לאורך הסדרה, אפשר לחוות מצד אחד את האור והטוב שיש לפייגי, כמה היא מיוחדת וחכמה. מצד שני רואים בבירור את הדימוי העצמי הפגום שהיא נושאת איתה. מאמינה שיש הרבה "פייגי" שמסתובבות כאן בעולם, עם חוויות קשות מהעבר, חוויות של אלימות מסוגים שונים, וזה לא משנה מי הפוגע אלא מה החוויה שנקלטה בי.

אז איך אפשר להשתחרר מההלקאה העצמית הזאת?

האמת היא, שזו עבודה לכל החיים. אבל אפשר להתחיל אותה מצעדים פשוטים. לעבודה הזו יש שני חלקים: החלק הראשון, הוא לזהות כשאנחנו מלקים את עצמנו. כשזה קורה, לעצור ולשים לב. אם אפשר לעצור את השטף, מצוין, ואם לא, לנשום ולהתבונן בזה. לשים לב שזו התגובה האוטומטית לטעות או קושי שעשית. בטווח הארוך, להעניק לעצמנו את ההפך: אהבה, קבלה ונחמה. וזה בכלל המקום של להתחיל להתייחס לעצמנו בכבוד ובאהבה הראויים לנו. לפעמים קשה לעשות את זה לבד, ואפשר להעזר במטפל, בחבר או בכל מקור השראה אחר שזמין לנו. מה שבטוח, שזה דורש מאיתנו רצון והחלטה לתת לעצמנו את הטוב ביותר. זה בהחלט לא פשוט, אחרי שנים של דפוס מכאיב.

בשבת קראתי את הספר: "אתה יכול לרפא את חייך" של לואיז היי. היא אומרת שם שצריך כל יום לומר לעצמנו ממש מילולית 300 פעם ביום: "אני מעריכה את עצמי". קולטים? 300 פעם! היא מסבירה שם שהשכנוע השלילי כל כך חזק, עד שזה האיזון המתאים עבור כולנו. מדהים. זה באמת מה שאנחנו מרגילים את עצמנו – מול עצמנו – ובכל שלב אפשר להתחיל מחדש, להתפייס, לעשות שלום, בתוכנו.

שיהיה לנו בהצלחה 🙂

מוזמנים לשתף בתגובות איפה זה פוגש אתכם.