היום רציתי לדבר על נושא שאני חושבת שיש לו תועלת רבה לחיים שלנו, הוא קשור בעצם לכל פעולה שאנחנו עושים כאן עלי אדמות, וזה אמור להטיב אותה. והפעולה הזו היא הפחתת הלחץ הפנימי מהסיטואציה. כלומר, ההבנה היא שיותר חשוב ממה שאנחנו עושים או מה שאנחנו מחליטים לעשות – זה איך נעשה את זה. הלחץ והמתח שלנו בחיים, לא מגיעים רק מהעומס עצמו, אלא מהדרך שבה אנחנו מתמודדים איתו. אז איך אפשר למצוא איזון ושקט נפשי גם במצבים מאתגרים? איך אפשר להפחית את הלחץ הפנימי שיש לנו?
לחץ מהעתיד
לפעמים אנחנו לחוצים מהעתיד. אנחנו מפחדים מיום מסוים שיגיע, חוויה מסוימת, משהו שמישהו יגיד לנו. בלי שנשים לב, הפחד הזה הופך לנהל את החיים שלנו. אבל שמתם לב, שכשמגיעים לרגע שכל כך חששנו ממנו, בין אם זה מפגש משפחתי טעון, או מבחן שאנחנו מפחדים ממנו, או להגיד 'לא' למישהו, או להצליח משהו שאף פעם לא עשינו, בסוף הרגע הזה מגיע, והוא עובר כל כך מהר מכל הזמן שחשבנו על הרגע הזה. קטע, נכון?
אשליית המוח
אז מה קורה פה? מה זו האשליה הזו שנכנסו אליה? המוח ההשרדותי. אקהרט טולה קורא לזה "גוף הכאב", זה בעצם ההוויה שלנו שתקועה בעבר או בעתיד. היא חושבת בלי סוף מחשבות אובססיביות על העבר (שנה שעברה היה טוב), ומחשבות אובססיביות על העתיד (איך יהיה לי שם, האם אסתדר, את מי אפגוש, האם אצליח?). לכל המחשבות האלו יש מקום חשוב – אחרת לא היינו יכולים להתנהל במרחב הזמן שלנו, לא היינו יכולים לתכנן וללמוד מדברים שקרו. אבל מה שקורה בדרך כלל זה שהמוח שלנו מצייר לנו ציורים (רבי נחמן קורא לזה כוח המדמה) שרובם הם מדומיינים לכיון שלילי. ומה שאנחנו צריכים לעשות זה לחזור ולדמיין שהמציאות היא אחרת ממה שהמוח מספר לנו. ונוכל לראות כמה פעמים בחיים שלנו – ברוב הזמן היה לנו דווקא לא רע במקום שהיינו, בבחירות שעשינו, וכמה לחץ ומתח היה לנו לפני של "איך יהיה (יהיה רע)".
להתחבר לנשמה שלי
אז הסיפור הוא להתחיל לספר את הסיפור שלנו מחדש, עם הרבה נחת וכמה שפחות לחץ. איך? לא משנה מה יעבור עליי, את מי אני אפגוש, איזה כאב יקרה, איזה הערה מישהו יזרוק, אני אעבור את זה בנשימה, עם אורך רוח ועם הרבה הרבה כבוד לעצם הקיום שלי – שלשמו בעצם התכנסתי, באתי לעולם הזה בשביל להיות בטוב שלי. וכשאני בטוב, אז זה מה שחשוב. וזה גם יגרום למציאות בחוץ להגיב אליי בהתאם. כשאני מחובר למהות שאינה תלויה בדברים שמגיעים מבחוץ, זה מה שעוזר לי לעבור את החיים כאן בצורה יותר טובה. לפני כמה ימים הייתי אמורה להפגש עם מישהי מהמשפחה ותמיד כשאנו נפגשות אז היא אומרת לי משפט מציק כזה והפעם אמרתי לעצמי, אני אשנה את הסיטואציה. אני לא אגיד לעצמי: נו, עוד פעם היא תגיד לי את המשפט הקבוע. הפעם אמרתי לעצמי: היא תגיד לי : "איזה יפה את!משהו!" רוצים לשמוע מה קרה? זה בדיוק, אבל בדיוק מה שהיא אמרה! ולא משפט אחד נוסף.
לעצור באופן יזום
אנחנו חיים בעידן של לחץ מתמיד. התראות, הודעות, מיילים, דדליינים ועוד ועוד. מרגיש כאילו אנחנו במרוץ שלא נגמר. קמים בבוקר והפלאפון כבר מצפצף. הולכים לישון והעיניים שלנו עדיין מסתכלות על המסך. כל הזמן אנשים "רוצים" מאיתנו דברים, דורשים, מבקשים, ואנחנו שוחים עם הזרם ומאבדים לפעמים את הקשר עם עצמנו.- וזאת החוויה שאנחנו צריכים לעבוד עליה, להחזיר את החיבור. אפשר לעשות את זה על ידי נשימה, גם כשנמצאים עם אנשים, לעצור רגע ולנשום, וגם אפשר לקחת פסק זמן במהלך זמנים מלחיצים או מקומות שפחות נעים לנו, ורגע להתקרקע בגוף של עצמנו, להרגע ואז לחזור.
השיח הפנימי שלנו
אחד הדברים שמשפיעים הכי הרבה על רמת הלחץ שלנו הוא השיחה הפנימית שלנו. מה אנחנו אומרים לעצמנו? איך אנחנו מדברים עם עצמנו? אני אגלה לכם סוד: אנחנו אומרים לעצמנו דברים שלעולם לא היינו אומרים לחברים שלנו. "את לא מספיק טובה", "איך אתה כזה אידיוט", "למה אתה תמיד מפספס". או "מה הם חושבים עליי? בטח הוא חושב שאני הזויה", כל המחשבות האלו של שנאה ורדיפה עצמית, מאוד משפיעות עלינו כי הם בעצמם יוצרים לנו את הלחץ הפנימי הכי גדול – ולא שום דבר שמישהו יעשה או יגיד בחוץ, זה מתחיל מאיתנו. אז תנסו לתפוס את עצמכם בפעם הבאה שאתם מדברים עם עצמכם ככה. שאלו את עצמכם: האם הייתי אומר את זה לחבר שאני אוהב? אם התשובה היא לא, אולי הגיע הזמן לשנות את השיח.
אבל אני חייבת לדעת…
אחד הדברים הכי קשים בחיים הוא לשחרר את הצורך בשליטה. אנחנו רוצים לשלוט בכל. במה שקורה לנו, במה שאנשים אחרים עושים, בעתיד שלנו. אבל האמת היא שהשליטה הזו היא אשליה. וככל שאנחנו נלחמים יותר בשביל השליטה הזו, אנחנו נהיים יותר לחוצים. זה לא אומר שאנחנו מוותרים. זה אומר שאנחנו לומדים לשחרר את מה שאנחנו לא יכולים לשלוט בו, ולהתמקד במה שכן. וזה גם לשחרר את הציפיה מהעתיד.
ויהיה לי עוד יותר טוב ועוד יותר טוב..
אל המקום הזה מגיעים רק כשמאמינים שהמציאות היא טובה, והיא תמיד לטובתי. כי אם אני מרגישה בטוחה כאן, מרגישה חלק מהעולם, מהאנשים, מרגישה שכל מקום הוא "בית" בשבילי, כל אדם, כל חוויה, אז הרבה יותר קל לחיות כאן. ואין ציפיה שנגיע לרמה הזו עם כל המציאות כולה, בכלל לא. אבל כן להתחיל בקטן להרחיב עוד ועוד את מעגל הבטחון שלנו, כל פעם קצת, וכך אנחנו בעצם בונים לעצמנו חוויה חיובית ולא מלחיצה בחיים. חוויה שבה יש לנו עוגן, משאבים, כלים, להתמודד עם מה שיבוא. ואז יש פחות פחד, יש פחות מחשבות של "מה יגידו", יש פחות המנעות. וזה בסדר גם להמנע!
חוויה של הקלה ושקט
אז כשאנחנו מצליחים להרגיע את עצמנו מבפנים, החוויה של החיים הרבה יותר נעימה. אנחנו משחררים את הצורך שזה יהיה דווקא איך שאני רוצה, ומאפשרים למציאות להוביל אותנו, וזו יכולה להיות חוויה יותר משמחת ויותר רגועה.
ואתם, איך אתם מתמודדים עם לחץ בחיים שלכם? מה עוזר לכם להרגע ולמצוא שקט?
יש לכם טיפים לשתף?
אשמח לשמוע בתגובות 🙂