להיות אדם מרצה

בחיים יש לנו רצון להיות שייכים, להרגיש חלק ממשהו ולהיות בקשר עמוק ומשמעותי עם האחר. לצד הרצון להשתייך, יש לנו רצון גם להיות עצמאיים, חופשיים, משוחררים, לבטא את הרצונות הכי עמוקים שלנו, ולהיות מי שאנחנו באמת. מה עושים כשיש סתירה בין השניים? היום נתעמק בנושא שמשפיע על רבים מאיתנו, הרבה מעבר למה שאנחנו מדמיינים והוא ריצוי. איך מתנהג אדם מרצה, למה זה קורה לנו, מדוע חשוב לזהות את הדפוס הזה ובאיזה דרכים נוכל להשתחרר?

פעם

כשהייתי קטנה חשבתי שכל משהו שמישהו אמר = זו האמת המוחלטת. כל דמות סמכות שהכרתי הייתה בשבילי אלוהים. וכל מילה של מבוגר שיצאה מהפה הייתה קדושה. התחושה הזאת שכל מילה שמישהו אומר היא האת המוחלטת, יצרה לי ציות עיוור אחרי כל מה שאחרים אומרים, מבלי לבדוק ומבלי לפקפק. אז אם אמרו לי כילדה שאם אעשה רעש במדרגות, יכבה האור – זאת האמת. ואם אמרו שחייב לעשות בגרות, אז חייב. ואם אמרו שחייב ללמוד ולעשות שעורי בית – אז זה מה שעושים. כי אם לא…. וואי וואי. אם לא… (אסון?) לא חשבתי שאני יכולה ליצור לעצמי מציאות שונה, או שיש חשיבות כלשהי לרצון שלי. ובכלל… מה זה הרצון שלי? הוא קיים? באיזשהו מקום, היה יותר נוח לכולם, שלא יהיה לי רצון משל עצמי. כי זה מפחיד. לאן אקח את הרצונות שלי? מה אעשה איתם? אולי אלך לכיוונים שליליים, אולי "אצא לתרבות רעה?"

האם אתם?..

האם אתם מוצאים את עצמכם עסוקים בחיים של אנשים אחרים? האם אתם עסוקים במה שאחרים חושבים עליכם ונמנעים מלפעול בדרך שבה אתם רוצים? האם אתם מפחדים לפעול בכיון מסוים רק כי לא קיבלתם לכך אישור מאדם/קבוצה כלשהי? האם אתם מוצאים את עצמכם מנהלים פנקס בלתי נראה של דו"ח, למקרה שמישהו יגיד משהו עליכם ותצטרכו לשלוף כתב הגנה? אולי זה נשמע לכם מוגזם. אבל האמת היא שהדפוס הזה של לרצות אדם/ארגון/דרך הוא מאוד נפוץ ומושרש אצל רבים מאיתנו, עד כדי כך שאנחנו כבר לא שמים לב שהוא מנהל אותנו.

אין אותך

אחד המצבים המשמעותיים בריצוי הוא העובדה שהאדם מגיע למצב שבו "אין אותו". הוא תקוע בחיים האישיים בדרך כלל בכמה תחומים, הוא מסתובב בלופים ואינו מבין למה המציאות לא משתנה. זה קורה בגלל שלאורך שנים האדם המרצה השקיע את כל האנרגיה הנפשית שלו באחרים. זה קורה הרבה בתוך מסגרת משפחתית, בעיקר לילד שהוא ילד הורי. שמים אותך בתפקיד כלשהו – במשפחה, בחברה, בביה"ס, ואתה רץ עליו בלי תשומת לב. באופן לא מודע, כל המשאבים הנפשיים שלך ממוקדים בלהרים ולקדם עולמות של אחרים – אבל את עולמך שלך, שכחת.

מה עוד קורה בריצוי?

ריצוי אחרים מובילה להזנחה עצמית. הפרט מתנתק מרגשותיו שלו ונאבק לזהות את רצונותיו האמיתיים. בנוסף, השאיפה לאישור חיצוני שוחקת את ההערכה העצמית. עם הזמן, הערך העצמי של הפרט הופך להיות תלוי בדעות של אחרים, מה שהופך אותו לשביר. כמו כן, ביטוי עצמי אותנטי תופס את המושב האחורי. הפרט מעצב את עצמו כך שיתאים לציפיות של אחרים, ומקריב את זהותו האמיתית. דבר משמעותי נוסף הוא שהמעגל התמידי של נתינה לאחרים, ללא קבלה, מוליד טינה ותשישות רגשית. האדם נותר בתחושה רגשית סחוטה ובחוסר הערכה עצמית.

איך משתחררים מריצוי?

השלב הכי מרכזי הוא לזהות. בלי זיהוי והודאה בעובדה שאני מרצה אחרים ותשומת לב לכל המצבים שבהם אני עושה את זה- אי אפשר לצאת מזה. כלומר, התבוננות פנימית היא הצעד הראשון וזיהוי כל הדפוסים שבהם אני מרצה אחרים ולא נאמן ללב שלי. למשל, היכולת לומר "לא" בסיטואציה שבה משהו לא עושה לך טוב. אם אדם אחד מבקש ממך משהו ואתה בכלל לא עוצר לבדוק אם זה מתאים לך, הריצוי מאוד מתחבר למהירות תגובה ואימפולסיביות. כי בעצם אין שם את המרווח שדרוש בשביל לעצור ולשאול את עצמי: רגע, האם זה מתאים לי? האם זה שייך אליי? האם זה מתחבר ללב שלי? האם זה תואם את הערכים שלי?

מה חושבים עליי?

השלב השני, אחרי שהתחלנו לזהות את המקומות שבהם אנחנו מרצים, הוא לאתגר את אמונת הליבה שהערך שלך תלוי באישור של אחרים. בכל פעם שעולה אמונה מסוג: "מה יחשבו על זה?" "איך זה נראה"? "האם אני בסטנדרטים שקבע הארגון הזה או האנשים האלו?" וזה לא אומר שבסוף צריך להחליט הפוך ממה שהעולם חושב, אלא שהעצירה הזו הכרחית בשביל לשמוע את הרצון הפנימי המהותי והאמיתי שלך בפנים, אחרי שהתרגלת במשך שנים להשתיק אותו.

לשאת את הרגשות הקשים

בשלב הזה עולים הרבה פחדים וחששות לגבי האני המהותי שלי – האם הוא מספיק טוב? האם הוא יתקבל בחברה? האם מותר לי להיות מי שאני? האם מותר לי לבחור את סט הערכים האלה, גם כשהם לא מיישרים קו עם העולם? האם עדיין אישאר אני, אדם עם ערך עצמי מהותי וטוב, גם כשלא אעשה מה שאומרים לי? את כל הפחדים והאמונות לאט לאט להרגיע בכל סיטואציה שבה העם עולים. התרגול הזה יכול להמשך זמן רב, לאחר שנים של הרגל לבדוק החוצה אם מאשרים אותי או לא. לכן, כדאי ללמוד לזהות ולווסת את הרגשות האלו שעולים ולדעת לשאת את אי הנוחות שבאכזבה אחרים. במילים אחרות, ללמוד לאכזב אחרים ולחיות עם זה בשלום. נדרשת כאן יכולת לשהות, לנכוח עם רגשות לא נעימים של דפוס העבר שלא בקלות יוותר על המקום שהוא תפס בחייך.

הצבת גבולות

הבינו שהצבת גבולות חיונית ליכולת שלך להקשיב לרצון העמוק שלך. הדפוס של הריצוי הוא מאוד מתפזר, זה מאוד להיות "הכול ביחד ולא להיות כלום". זו תנועה נפשית של פיזור. בחזרה לציר הכוח שלך אתה עושה פעולה הפוכה – פעולה של מרכוז. היא לא תמיד פשוטה לאחר שנים של התרגלות להתפזר לכל כיוון. פעולה של צמצום, תיחום, הפרדה, מובחנות. איפה אני? איפה אני נגמר ואיפה האחר מתחיל? עבודת הגבולות מאוד משמעותית כאן והיא פוגשת את היכולת לשינוי הדפוס הזה לאורך כל הדרך.

סביבה תומכת

דבר נוסף משמעותי הוא להקיף את עצמך בסביבה תומכת. אין טעם לספר ולשתף אנשים במעמקי ליבך כשהם יורידו אותך במקרה הרע, או לא יתמכו במקרה הטוב. לא כולם יבינו אותך, וזה בסדר. לא כולם יתחברו לדרך שבה אתה הולך וזה בסדר. אל תלכי עם מי שלא 🙂 בסופו של דבר בלונג רן – כשאתה נאמן ללב שלך, וחי את החיים שלך בצורה הנכונה עבורך, זה משפיע לטובה גם על אחרים.

דרוש אומץ!

המסע מלהיות אדם מרצה לאדם האותנטי שאתה, שנאמן לערכיו ופועל לפיהם מתוך מובחנות והקשבה פנימה, דורש אומץ ומסירות. לעשות משהו שהוא אחר ממה שעשית עד עכשיו, בפרט כשפועלים עליך כוחות מאוד חזקים של משפחה, חברים, סביבה, תפקידים שנתקעת בהם – דורש קפיצה למים מתוך ידיעה שאתה בידיים טובות ומושגחות.  העולם מחכה לך, בהצלחה! 🙂

הצלחתם לזהות את עצמכם כאן? איך אתם חווים את כל הנושא? שתפו כאן בתגובות.

Image by 愚木混株 Cdd20 from Pixabay