פעמים רבות אנחנו עושים 'טעויות' בחיים. אומרים משהו שלא רצינו לומר, אוכלים משהו שלא רצינו, שוב חוזרים על אותה התנהגות שאמרנו לעצמנו שלא נעשה. יש לנו הבנה שמשהו צריך להשתנות, שמשהו בהתנהגות שלנו לא מיטיב איתנו ועם אחרים ובכל זאת במציאות אנחנו שוב 'נופלים' לאותו דפוס, לאותו קו מחשבתי שלילי ולאותה ההתנהגות. ואז, נמצא את עצמנו במצב של הלקאה עצמית, שיפוט עצמי, וגם נתחיל לפתח הענשה עצמית. מהו הפתח לשינוי והטבה במצב?
את/ה לא ראו/י
כשהיינו קטנים, כשעשינו משהו שלילי – ייתכן שאמרו לנו שאנחנו בעצמנו שליליים או שכך חווינו זאת. וכך, מתפתח סימפטום שבו אני לא מאפשר לעצמי לחמול ולסלוח לעצמי, וגם לא מאפשר לעצמי לתת לעצמי משהו חיובי, לדון את עצמי לכף זכות או לתת לעצמי "זכויות". כלומר, מתחילה החסרה. בדו"ח ביני לבין עצמי אני מתחיל לחשב את השלילי לעומת החיובי, השלילי תופס את כל המרחב ואני אומר לעצמי בתת המודע שוב ושוב ושוב: את/ה לא ראוי/ה.
מותר לקחת אוויר
איך זה מתבטא? למשל, בנשימה. אחת הזכויות והמתנות שקיבלנו כאן, חינם, היא הנשימה שלנו. כשאני מרגיש אשמה, הלקאה עצמית, שנאה עצמית, דחייה עצמית – אני לא מאפשר לעצמי לנשום. מי אני שאתן לעצמי לנשום עכשיו בחופשיות, כשזה מה שעשיתי?
איך אני מתייחס/ת לעצמי?
כלומר, יותר חשוב ממה שעשיתי או שקרה, לשים לב לאיך אני מתנהג לעצמי אחרי שמשהו קרה, שמחריף את מצבי. באופן לא מודע, כשאני כועס על עצמי ולא מקבל את היותי חסר, אנושי, טועה, אני מפתח התנהגות אלימה כלפי עצמי.
אך
האם אני יכול לחיות בשלום עם העובדה שאני לא מושלם וגם לאפשר לעצמי לנשום בחופשיות?
האם אני מסוגלת לתת לעצמי יד ולהתחיל מחדש, למרות האכזבה מעצמי?
האם אני יכול לזכור את כוונת הלב הטובה שלי, גם כשהרגש עמוס וכואב, גם כשתחושת האכזבה מקננת?
והאם אני מוכן להמשיך לתת לעצמי אהבה, רוך, חמלה, חיוך, מבט, מגע, קשב, נשימה, תנועה, הרפיה, רוגע – גם כשיש חלקים שעדיין לא נרגעו? כלומר, כשהסערה בתוכי גועה, האם אני קורס לתוכה, למעגל של אלימות כלפי עצמי וחיסול חשבונות או שאני נזכר שיש פתח לתיקון, פתח לאהבה.
השכנוע הפנימי
זה קשה. כשאנחנו שומעים את הקולות המחלישים בתוכנו צועקים: עזבי, נו אין לך סיכוי. מה הטעם? בשביל מה לקום? והקולות היותר עמוקים: לא מגיע לך, את לא שווה, אתה לא מספיק משהו, זה הכול בגלל מה שעשית, תראי איך את מתנהגת, זה הכול אשמתך, לך אין מזל, החיים לא טובים. החיים קשים. אין תקווה. אף פעם לא תצאי מהמצב הזה. ועוד ועוד. כשאנחנו שומעים את כל זה, קשה מאוד שלא להאמין. זה מאוד מאוד משכנע. אנחנו צופים בסרט של חיינו, עם הפרשנות הזו בתוכו, וזה חי ונראה אמיתי כל כך. אנחנו גם מוצאים במציאות הוכחות לכך שהמחשבות והרגשות האלו נכונים. הנה, באמת עדיין יש לנו בעיה כלשהי בחיים. אז זה סימן שהמחשבות האלו נכונות.
ניתוק רגשי
קריסה להאשמה עצמית ודחייה עצמית, גורמת גם לאיבוד של עצמנו. במצבים האלו אנחנו נכנעים – מרימים דגל לבן ונותנים למישהו אחר להיות הסמכות שמחליטה מי אנחנו באמת. מתרחש ניתוק שלנו מעצמנו האמיתי. הידיעה העמוקה הטובה של מי שאנחנו באמת נעלמת מאיתנו, ואנחנו מאמינים לקולות חיצוניים שמשתלטים וקובעים בנחרצות את דיננו. וכך, יש לנו גם תחושה של ניתוק, זרות, חרדת נטישה. כאילו משהו לא מחובר. זו עוד צורה של כניעה לקול מחליש, שמנסה להוריד אותנו לגמרי מהמסלול.
השקעה אקטיבית בעולמי
כאן זה המקום להרחיב, שזה מאוד מפתה אותנו לוותר על השקעה וטיפוח הקול הפנימי שלנו, בגלל שתמיד יותר קל לתת למישהו אחר את הסמכות לספר עבורנו את הסיפור שלנו. לכן אנחנו בקלות מתמכרים לחדשות. הם ישבו וכתבו תסריט שלם, מדוד, ברור שבו כל מילה ומילה נקבעה מראש ותובלה בתבלינים מעניניים ומיוחדים. אז כשיש וויתור עצמי והחלשות של המערכת – נחלשת אצלי היכולת לספר את הסיפור של עצמי, לארגן לעצמי את החזון שלי, את האמונות הפנימיות שלי לגבי עצמי. השריר הזה של הסמכות הפנימית שיודע להוביל את חיי.
רק מתוך אהבה
כשאנחנו חווים תחושה של החמצה, אכזבה ודחייה בעקבות משהו שקרה לנו, מתרחש תהליך יותר עמוק של הלקאה עצמית וניכור/דחייה עצמית. התהליך הזה הוא התהליך שצריך להתבונן בו כשרוצים לעשות שינוי או כשרוצים להשתפר במשהו. אי אפשר להשתפר מתוך שנאה עצמית. אלא רק מתוך אהבה. ואהבה היא דבר שלא צריך לייצר בכוח, אלא לאפשר לה להיות, לא להתנגד. לאפשר לה להיות. אחת הדרכים הכי פשוטות:
להכניס אוויר. למה אני לא מאפשר לעצמי לנשום? את מי אני מנסה להעניש?
התניות מהעבר
אולי כשהיינו ילדים שמענו המון התניות של עונש כמו:
אם לא תלמד, אין ממתקים.
אם לא תסיים את הצלחת, אין חברים.
אם אין.. אין טלוויזיה..
זה לא משנה אפילו מה נאמר. אבל ההתניה הזאת של אם אתה מתנהג לא טוב – תחסיר מעצמך משהו. תרביץ לעצמך. היא באמת אחד הדברים היותר גרועים שאימצנו לעצמנו מתקופת הילדות.
לתת לי יד
אולי להפך? אם אני מתנהג לא טוב, אני אחבק את עצמי חזק? אני אקח כמה נשימות? אני אגביר את המשאבים החיוביים שלי, כדי שאוכל להתחזק לפעם הבאה? וגם בלי קשר לפעם הבאה, אולי מותר לי להמשיך לקבל אהבה, גם בלי קשר למעשים שלי? "יש לך זכות קיום גם בלי להצטדק" (ימימה). כן, אבל תראה את ההתנהגות! את המעשים, את החוסרים, את כל מה שצריך לתקן. אוקיי. הקול הזה קיים ועדיין, יש לי זכות קיום כאן, מעצם היותי. אני אהוב/ה מעצם קיומי. גם אם בחוויה אני כשלון מוחלט. והחוויה של הכישלון, הדחוי/ה, הפחות, הלא מצליח/ה, הדפוסים שחוזרים על עצמם שוב ושוב – הם רק קצה הקרחון של מי שאני. מי שאני באמת, הנשמה שלי, היא רק טוב/ה.
לקבל את כל החלקים
כשאני נזכרת בזה, אני יכולה להירגע, לחייך, לשמוח, להתחיל מחדש, לקבל כוחות לפעול טוב. וכשאני במצב של שכחה, זה מצב מאוד כואב. שממנו אני גם אדחה את עצמי, אשנא את עצמי, אשנא אחרים, אכעס.
אז איך אנחנו מתייחסים לעצמנו בחיים? האם מותר לנו להרגיש ראויים גם כשאנחנו טועים? גם כשלא מדויקים? גם כשממש צורמים? האם מותר לי להיות הסמכות שמחליטה: אני טובה. נקודה. מכאן מתחילים. האם אני יכולה לזכור שיש בי כל מיני חלקים? חלק גבוה וחלקים נמוכים. ולקבל את עצמי שם, בכל המצבים?
ולתת לי יד ולא לנטוש, גם כשאני מועדת.
אולי אני מחכה מישהו אחר יראה, יציל, יבין, ינחם, ירגיע, יתן איזו מילה טובה, יעודד, יחזק. אבל אם אני בתוכי נגד עצמי, גם אם מישהו יאמר: את הדבר הכי נפלא בעולם, אני גם לא אשמע את זה. ולא אאמין. אם בתוכי אני לא משוכנעת, בכך..
"אם אתה רוצה לראות את אהבת חייך,
הסתכל במראה,
עד שלא תראה את עצמך ככה, העבודה לא הסתיימה"
(ביירון קייטי).
אז היום, רק לרגע, תני לעצמך את הזכות לנשום. את הזכות להכניס אוויר. לנשום את האהבה שבאוויר. להכניס אליך כוחות, משאבים. גם כשאת טועה. גם כשאתה מגזים. גם כשלא אמרת נכון את המילים.
וזו הבחירה, בחיים.