לחיות עם הפער בין הרצוי למצוי

כולנו מכירים את זה: הרגעים שבהם אנחנו בוחרים במשהו שאנחנו יודעים שלא יועיל לנו. לאכול מאכל שגורם לנו לכאב בטן, להישאר במערכת יחסים שלא משרתת אותנו, או לשקוע במיטה כל היום, למרות שאנחנו יודעים בדיוק כמה טוב היינו מרגישים אם היינו בוחרים אחרת – לאכול בריא, לעשות ספורט, להקיף את עצמנו באנשים שתומכים בנו. ובכל זאת, שוב ושוב, אנחנו מוצאים את עצמנו נופלים לאותם דפוסים. ואז מגיעות התחושות המוכרות: האשמה, הכעס העצמי, ואותו קול קטן ומייסר בראש שאומר, "למה אני כזה? למה אני לא מצליח להיות טוב יותר? אולי אני פשוט חלש אופי, עצלן, חסר כושר התמדה?"

הקולות שמקשים עלינו

הביקורת העצמית שלנו מתגברת כשאנחנו משווים את עצמנו לאותה דמות אידיאלית. דמות שהיא אולי מישהו שאנחנו מכירים, או אולי רק רעיון: אדם שמצליח בכל תחום, עובד קשה, מתמיד, חי חיים מסודרים ומושלמים בזכות כוח הרצון שלו. ואז עולה המחשבה: "למה אני לא יכול להיות כמוהו? למה אני שוב נכנע? למה אני לא מספיק חזק כדי לעמוד מול עוגייה אחת קטנה, או סופגניה?!" אבל זה לא נגמר באוכל. התחושה הזו חודרת לכל תחום בחיינו. אנחנו ממלאים את הימים שלנו במשימות אינסופיות – עוד תואר, עוד פרויקט, עוד ילד, עוד כסף. אנחנו מרגישים שהרצון הזה "למלא" משהו שאיננו יכולים להגדיר פשוט לא עוצר.

הפער הוא חלק מהחיים

כאן טמון השורש: אנחנו לא צריכים להילחם בפער בין הרצוי למצוי – אנחנו צריכים ללמוד לחיות איתו. הפער הזה הוא טבעי. כולנו שואפים ליותר, כולנו נכשלים לפעמים, וכולנו אנשים עם מגבלות אנושיות. במקום לשקוע בביקורת עצמית, אפשר להסתכל על הפער הזה אחרת – כהזדמנות להבין את עצמנו טוב יותר. למה אנחנו באמת רעבים? מה אנחנו באמת מנסים למלא? ואולי זה בסדר לא להיות בשליטה? בואו נדבר על זה רגע.

לא להיות בשליטה

נגיד שאמרתי לעצמי: "אני יותר לא אהיה עם האדם הזה שעשה לי רע". או "אני לא אוכל יותר מאכלים עם שמן", או כל דוגמה שיש לנו בראש כרגע, ויש עשרות כאלו. אז אם אני הבנתי משהו על המערכת שלי, זה אומר שאצליח תמיד לתת לה את המענה? אם אני יודעת שאני צריכה לקום כל בוקר ולהתאמן, או לחזור לרקוד, או ללכת לטיפול, או כל דבר אחר שעושה טוב, האם זה אומר שמההבנה ועד לעשייה אין פער? לפעמים יהיה פער, ולפעמים לא יהיה. והאם זה תלוי בי? אז יש גישות שיגידו: כן! תתאמצי, תשתדלי, תפעלי, תעשי, תזיזי, תרימי, תתמודדי, תילחמי! כמו אריה! לקום. קדימה! לוידעת.. למישהו פה זה עובד? אני פחות מתחברת לזה. משהו בנפש צריך הבשלה לכל דבר. ודווקא עדיף לא להאבק. אלא ללכת עם. ונרחיב.

מה זה ללכת עם הנפש?

זה לא אומר לוותר. זה אומר לדעת שיש לה את הקצב והמורכבות שלה. אז לתת לה יד. זה כמו להעביר מישהי מבוגרת בכביש, אף אחד לא חושב שאם תלחץ לה את היד חזק ותתחיל ללכת מהר היא תתחיל לרוץ איתך. לא, זה תהליך של לאט לאט, לקלף עוד שכבה, ועוד אמונה, ועוד תפיסה, ולעשות עוד עשייה קטנה, עוד צעד קטן, והתוצאות? מה זה קשור אליי? לא מינו אותי לתפקיד הזה של אחראית תוצאות. אז אני מכירה את ההתמכרויות של הנפש, והיא לא תוותר, היא תמשוך למטה. אוקיי. אז אני לא עוזבת את היד. אבל אני גם לא מאיצה את הקצב. "זהו מעכשיו!" מעכשיו אין יותר פחמימות! אוקי.. 🙂 הדרך המהירה לפחמימה… זה פשוט לא עובד ככה. גם כי תמיד יש פער בעולם הזה. וגם כי בתוך הפער הזה אנחנו אמורים לגדול.

לצמיחה יש קצב משלה

כן, לגדול. דרך ההליכה האיטית אל היעד, האיטית, ולפעמים המהירה, ולפעמים שוב איטית, ולפעמים פתאום כן מצליח ואז שוב ירידה. זה החיים כאן. אבל הזמן שעובר, המשאבים? ההליכה ב'דרך הלא נכונה' שנים, בדרך ה'טעות', בדרך שלא היית אמור ללכת בה? או שאולי כל סיבוב נוסף הוא הזדמנות לגדול ממנה, להתפתח לאיזה כיוון שדווקא לא חשבת. נעים? לא תמיד. קל? לא בהכרח. קשה, מייסר, מדאיג, מלחיץ, מפחיד – כן, כנראה. ככה פועם הלב, מתכווץ מתרחב, הכול פושט צורה ולובש צורה, כל פעם מחדש. למה? אי אפשר כבר להגיע? לנצח? לתת נוק אווט ולשבת בשלווה? לא יודעת. אבל אם המטרה להגיע – הגעת. אם המטרה להצליח – הצלחת. גם כשטעית. וזה בסדר להציב מטרה, ולנסות להגיע ליעד, אבל מהו היעד? מישהו פעם באמת הבין?

לקבל את המצב ולהחזיק רצון לשינוי

אז מה שנשאר לנו, זה בעיקר לקבל את המדרגה הנוכחית, ולדעת שאנחנו תמיד עוברים מדרגה לדרגה, מהבנה להבנה מעמיקה יותר, עם כל ה'טעויות' שבה. ואפילו אם אני מחזיק/ה ידיעה שאני רוצה לשנות משהו בחיים שלי, לדעת שיש דרך שאעבור בין ההבנה לשינוי. והדרך הזו היא המסע שלי כאן. קצת פדיחה, אבל זה מה שיש. האמונה הפנימית שמובילה אותי היא שאני טוב/ה, אני חשוב/ה, יש לי משמעות, וכרגע יש פער. כרגע משהו לא מתאפשר. אני מחזיק/ה את הרצון ויודע שיש זמן ועת לכל דבר. אפשר לנשום קצת בתוך זה. ואפשר גם לפעול, עם כמה שפחות כוחניות ולחץ. ממקום של אמונה. וזו עבודה.

בהצלחה 🙂

Image by MaxAce from Pixabay