בפוסטים קודמים דיברנו איך מתמודדים עם חרדה או עם התקף חרדה. היום בפוסט אני רוצה לדבר על המקור שלה, מאיפה זה מגיע? כשאנחנו נשים לב מה קורה לנו, נמצא לעתים דפיקות לב מהירות, קושי בעיכול, קושי לאכול, קושי לנשום. אם נשאל את עצמנו למה זה קורה לנו פעם אחר פעם, העניין הזה של החרדה, אז אנחנו בעצם נבין שהשורש של כל החרדות זה חרדת נטישה.
אני רוצה להרגיש בטוח
בעצם, בכל מצב בחיים, האדם תמיד מנסה להרגיש בטוח. להרגיש נינוח, בטוח, להרגיש שהוא נמצא במקום פיסי בטוח, שהוא נמצא עם אנשים שלא יזיקו לו, עם אנשים שלא מלחיצים אותו, עם סביבה שלא מלחיצה אותו, עם סביבה שבה לא יתקיפו אותו, לא יפגעו בו. בעצם כשהאדם מתחיל להרגיש אפילו בצורה הכי קטנה שהסביבה שלו היא לא בטוחה ושנשקפת סכנה לתחושת השייכות והחיבור שלו, הוא מתחיל להרגיש איום. האיום הזה גורם לזה שבעצם כל הגוף שלנו מתחיל להתכווץ כי הוא מתריע מפני סכנה.
זאב, זאב
בעבר, האדם באמת התמודד עם סכנה אמיתית, סכנת חיים. היה זאב או דוב או משהו שהולך להרוג אותנו בחוץ, ואנחנו פשוט היינו מוכנים כל כולנו לתקוף, לברוח או לקפוא (Fight Flite Freez). היה לנו שלושה מצבים שהם בעצם פייט, פלייט או פריז, שכל אחד מהם הוא תגובה לאיום. וזה מה שהגוף שלנו יודע לעשות. כיום, המצבים השתנו ואין דוב או והרבה מהאיומים שלנו מתרחשים בדמיון, ובמחשבה. זה לא אומר שהם לא מבוססי מציאות, אבל הם שונים מאוד מהמצבים שבהם "אני בסכנת חיים" שהייתה בעבר. בפרמידת הצרכים של מסלו, הצרכים הפיסילוגיים והרצון לבטחון ובטיחות הם הבסיסיים וההשרדותיים ביותר, אך גם כשאנחנו מבקשים שייכות ואין לנו אותה – החרדה יכולה להיות גבוהה מאוד. כי בעצם כל אדם מחפש מקום, כל אדם מחפש שייכות, כל אדם מחפש להרגיש אהוב.
לשלוט על המציאות
אפשר לומר שכל הפעולות שאנחנו עושים במהלך כל החיים שלנו זה להרגיש בטוחים, מכל הבחינות. להרגיש אהובים ושייכים ומחוברים. אנחנו כל הזמן מנסים לסדר את הסביבה שלנו, לארגן אותה שתהיה בטוחה עבורנו. וכך אנחנו עסוקים בלהשיג כסף, מערכות יחסים זוגיות, חברים, תמיכה, מימוש עצמי והערכה, שכל אלו יתנו לנו את התחושה שאנחנו מוגנים ובטוחים. ומתוך כך, הרצון שלנו לשליטה גם הוא גובר בהתאם. אנחנו מנסים לשלוט על המצבים והאירועים, לתכנן מראש, להגדיר מטרות ויעדים, ולסדר את המציאות כך שנוכל להרגיש בטוחים, מוגנים ועם שלווה פנימית.
לשחרר ולהרפות מהמציאות
אבל.. מה שקורה, זה שלפעמים מרוב ניסיון לשלוט על המצבים ולשלוט על הכל, אנחנו יוצרים לעצמנו מצב הפוך, ותנאי, שבו אם לא נשלוט, אז לא נרגיש בטוח. אם לא נדע לאן הולכים – אז לא נרגיש טוב. בקיצוניות השנייה, מרוב שליטה וניסיון להכגן על עצמנו, אנחנו לא נאפשר לעצמנו להירגע בשום מקום, כולל הגוף שלנו עצמו.
האיזון הנכון
כדי להגיע למצב שבו אני מרגיש בטוח למרות המציאות הלא בטוחה, או ליצור לעצמי מציאות בטוחה יותר ויותר, יש צורך לפעול בצורה מודעת, ולבחור. לבחור להרגיש בטוח. לבחור לעשות לעצמי מציאות בטוחה. זה יכול לקרות אחרי שהגוף שלי מאותת לי באמצעות חרדה, שמשהו באיזון הזה הופר. ששכחתי להזכיר לעצמי שאני מוגן. כלומר האיזון הנכון הוא למצוא איזושהי נקודה בתוכנו, פיזית או נפשית, שהיא בעצם נקודה שהיא לא תלויה בשום דבר חיצוני, אלא מחוברת לעצמה עד הסוף ומרגישה רגועה.
איך עושים את זה?
המון פעמים, זה יקרה באמצעות חרדה (או דכאון), יהיה איזשהו פעמון שיזכיר לנו: אני צריך להרגיש בטוח ונעים. אני צריך קשב, הרגעה, חיבור, חום. כי כשאנחנו מרגישים שהולך להישמט לנו הקרקע, ושהגוף הפיסי מתחיל "לעשות קטע" ולהשתולל, הפחד העמוק שם, הוא שלא יהיה לי אף אחד, לא יהיה מי שיהיה איתי, לא יהיה מי שיחזיק אותי, הפחד להיות לבד, זה השורש של החרדה. חרדת נטישה. היא מאוד מפעילה. והיא שקרית כמובן, היא לא אמיתית, כי אנחנו תמיד בסדר, אבל האדם בחוויה נמצא בתחושה של "הכול נשמט לי" "אין מי שיחזיק". זה מצב משברי וצריך להבין את זה.
דפוסים שהתרגלתי אליהם במשפחה
המקור של החוויה עצמה של החרדה יכולה לנבוע ממשפחת המוצא, שם יכול להיות שהאדם התרגל שהוא תמיד לבד או שלא מתייחסים לצרכים שלו. זה יכול לנבוע מנטישה אמיתית או להפך, מעודף חודרנות. בעבר, באמת האדם היה תלוי כולו בהורים, בהתבגרות ועצמאות, מתחילה למידה מחדש של חיבור שלי עם הצרכים שלי, והבנה שההזנה שהעניקו לי בעבר שהייתה לא מדויקת, ואף מזיקה, כבר לא שם יותר. וכעת יש צורך להבין מה מזין אותי, מה מעניק לי תחושת ביטחון, מה מרגיע את המערכת שלי, כאשר לכל אדם יש את הקצב והמצבים שמביאים אותו לאיזון.
אנחנו מחווטים להיות ביחד
אנחנו באמת מכווטים להיות ביחד ולהיות בקשר. גם כל אחד בקשר עם עצמו ועם הצרכים שלו, וגם בקשר עם אדם אחר, וגם בקשר עם איזו הנהגה ומשהו גבוה מעליו, כדי להזין את כל החלקים שיש בנו. הצרכים הגשמיים, הצרכים הנפשיים והצרכים הרוחניים. וכשאנחנו מתחילים להזניח חלק אחד או לא לטפח, אז יש איתות. והגוף מאותת וזו חוויה לא נעימה בכלל. תחושות שקשה לנשום, קשה לתפקד, קשה להתמודד.
לסיכום
אז לסיכום, החרדה היא תוצאה חיצונית של תנועה פנימית שמבקשת להקשיב לבקשת לב עמוקה יותר, שהיא להיות בחיבור אל החיים, ולהרגיש בטוח בעולם. החרדה יושבת על חרדת נטישה ולכן הפתרון הוא להתחיל להרגיל את המערכת שלנו לעוד ועוד מצבים שבהם אנחנו מרגישים בטוחים, אם זה בדברים קטנים כמו לסדר את החלל שסביבנו, או להשקיע בעצמנו באיזה מאכל טעים, לנשום עמוק, לנוח, להיות, אולי לנסות לא להימנע מלקבל אהבה או חברות. כשהגוף והנפש התרגלו לאורך זמן לא לקבל את המענה, יכול להיות שיש שם וויתור ארוך שנים על למלא את הצרכים שלי שם, ולקבל את מה שאני זקוק לו. זה באמת מצב מאוד כואב, אבל זו רק תזכורת לכך ששוב אפשר לחזור לפעימת חיים, לאט לאט ובמתינות, כל פעם מהתחלה, שוב ושוב, לחזור למקום שבו אני מתעורר לכך שאני חשוב. אני ראויה. החיים יכולים להיות מלאים ומספקים, מזינים ומעניקים, עם כל הגלים שבהם. כלומר, החרדה הזו מסמנת לנו את החסרון שמבקש מילוי, וזו התחלה של יציאה למסע הקשבה, אל הגוף והנפש ומי שאנחנו באמת.