לעורר את ההורה הפנימי

איך אנחנו מתייחסים לעצמנו כשאנחנו נכשלים? מה גורם לנו להרגיש שאנחנו בטוחים, אהובים, ורצויים? לאן חוזרים כשמרגישים לא טוב? ואיך אפשר לגייס את עצמנו לעשייה והתקדמות? היום נדבר על ה'כוח ההורי' שבנו, מהו, ואיך מעצימים אותו? המשיכו לקרוא.

I need a hero?

לכולנו יש פנטזיה שמישהו או משהו יציל אותנו. שאיזה יגאל שילון יקפוץ מאיזו פינה ויעדכן שזה הכול היה מתיחה. שנקום בבוקר ונגיד: "וואו זה היה רק חלום". שתהיה כבר הקלה מה"בעיה" שאנחנו סוחבים איתנו והיא כבר ממש לא נעימה לנו. זה האוטומט שלנו, ההרגל, לחכות למשהו שיקרה בחוץ ויושיע את הכול. בגלל זה אנחנו צופים בחדשות או רואים טלוויזיה, או מחכים לאיזו הודעה שתגיע. לפעמים אפילו אנשים יעדיפו שיקרה משהו שלילי, העיקר שיקרה. כלומר, יש לנו איזו כמיהה שיבוא איזה מבוגר אחראי, ויעשה פה סדר אחת ולתמיד או לחלופין ירים אותנו בזרועותיו אל האופק. סופרמן? בטמן? מישהו?

לגדול מזה ודי

כשהיינו ילדים, היינו חסרי אונים. תלויים באופן מוחלט בדמות המטפלת. ההורים היו הגדולים, היודעים, החזקים, ואנחנו היינו קטנים, חלשים ולא יודעים. לאט לאט, התחלנו כן לדעת משהו, ולאורך כל שלבי ההתפתחות שלנו. התחלנו לפתח עצמאות, לרצות רצונות משל עצמנו, לדעת להתנהל ועוד. אך מלאכת 'גידול' הילדים שאנחנו, בעצם לא נגמרת לעולם והיא אינה באמת תלויה בבית שבו גדלנו. 4כח49 (החתול עבר רגע על המקלדת- בודקת שאתם באמת קוראים 🙂 ). בקיצור, אנחנו נמצאים כאן במסע של התפתחות מתמדת, בכל הרמות. התפתחות התודעה. ולכן, בכל שלב בחיים, חייבת להיות לנו גם נקודה שבה אנחנו לא מפותחים, וצועדים אל עבר ההתפתחות.

ניהול? אוי ואבוי

בכל מה שקשור ליכולות הניהול, שזה כוח של הורה, ולא של ילד חסר אונים – לדעתי כולנו די נופלים שם בין הכיסאות במינון כזה או אחר. אם המילים: ניהול, ביצועים, מצוינות, הובלה, הצלחה, דחיפה קדימה, פריצה – עושות לך אלרגיה בגוף, את/ה כנראה מהסוג שפחות מיודד עם המבוגר האחראי שבתוכך. וזה בסדר, אפשר תמיד להתיידד. אם המילים חופש, חירות, משחק, דמיון, התלהבות, לצאת מהקופסא, לשבור את הכללים, מדברות אליך – כנראה שאתה יותר מיודד עם הצד הילדי שלך. ואם אתה גם וגם, אז אתה באיזשהו מקום על הרצף.

הכוח ההורי והכוח הילדי

כל מסע החיים שלנו זה לפתח בתוכנו את האיזון בין הכוח הילדי לכוח ההורי, ולצאת למסע מתלות למובחנות (דיפרנסיאציה). בעיקר מובחנות רגשית. דוגמה? אם אני יודעת שממתקים זה לא בריא, או שלשבת עם הפלאפון 3 שעות ברצף יטגן לי את המוח, אבל משהו במקום הילדי ממשיך לשם. מה חסר כאן? הכוח ההורי. הכוח של 'המבוגר האחראי'. יכול להיות שאדם לא מפעיל את הכוח הזה אצלו, כי ככה הוא התרגל. שמישהו אחר עושה זאת עבורו. ובאמת, כילדים, זה מה שקרה. אבל היום אנחנו כבר לא ילדים, ובמקומות מסוימים יש לנו כמיהה להתפתח גם שם, במקום ההורי שבתוכנו.

לאן נעלם המבוגר האחראי?

אין ספק שזו ממש משימה מאתגרת, במיוחד למי שחווה טראומה מול דמויות סמכות או התרגל לתת לאחרים לשלוט על חייו ולהחליט עבורו, פתאום לקחת את המושכות ולהגיד: אני כאן. במקרים כמו נפגעי מערכות יחסים נרקיסיסטיות הדבר מאתגר עוד יותר. אבל גם במערכות יחסים רגילות, תמיד אפשר למצוא מקום שבו אני מוותר לעצמי ועל עצמי, פשוט כי כך התרגלתי. המקום הזה של לקחת אחריות על הבחירות שלי, האנשים בחיי, המציאות של החיים שלי, הוא מקום שאליו אנחנו מתבגרים כל החיים. וזה בהחלט מסע עם עליות וירידות.

שיהיה לנו בהצלחה ובהנאה.