היום בפוסט אני רוצה לדבר האנרגיה והמשאבים הנפשיים שלנו, ועד כמה ואיפה אנחנו משקיעים אותם, ובעיקר איפה אנחנו לא צריכים לשים אותם. המון פעמים אפשר לראות אנשים שסובלים מדיכאון, מחרדה, מתחושות של כל מיני צורות של סבל נפשי, וכשבאמת מנסים להבין מה הנקודה שבעצם מפריעה, אז יש איזה עיקרון שאפשר לראות אותו, שיש פער בין המשאבים שיש לאדם לבין הכוחות שנלקחים ממנו להתמודדות. זאת אומרת, בין מה שנכנס למה שיוצא, בין המצברים שיש לאדם לבין הטעינה שלו, עד כמה הוא מתאים את עצמו. המון פעמים אנשים נגמרים מאוד מהר מבחינה רגשית ולא שמים לב לזה פשוט. כמו בטריה שנגמרת, ממשיכים לעבוד גם כשהבטריה ממש גמורה, ואפילו שאין בטריה בכלל.
קשר עם זוללי אנרגיה
אחד הדברים שאנחנו רואים הרבה פעמים זה העניין של קשר עם אנשים נרקיסיסטים או רעילים, שנקראים גם זוללי אנרגיה. זה אנשים שבעצם אתה מעניק להם ומעניק להם, ולא משנה כמה אתה מעניק להם, הם עדיין לא מסתפקים במה שהענקת, בסוף האדם יוצא מרוקן. זה בעצם יוצא לך חוויה של רקנות בנפש. כל פעם שיש חוויה של ריקנות בנפש, במקום מילוי, במקום שציפית שיהיה מילוי, אז זה יוצר איזשהו מאזן שלילי לכיוון הכוחות שנלקחו ממך, ואז יוצא מצב שאתה נשאר ריק, וזה יוצר לך את הדיכאון.
הגורמים לבריחת אנרגיה
ריצוי
המצב הזה שבו האדם מתרוקן מהיכולות ומהכוחות שלו, נגרם בגלל כמה דברים. הדבר הראשון זה ריצוי. אדם שעסוק בלרצות את הסביבה וכל הזמן מחפש מילוי מבחוץ, אז הוא בעצם גורם לעצמו למאזן שלילי כזה, שהכוחות נלקחים ממנו, כי הוא כל הזמן עסוק בלרצות את כולם ולראות שכולם בסדר, חוץ מלראות שהוא עצמו בסדר והוא עצמו מחובר לאיזשהו ציר כוח וליכולות שלו ולכוחות שלו.
עיסוק באחרים
הדבר השני זה באמת עיסוק בעולם של אחרים, אדם שמעצם מתעסק כל הזמן, בעצם עובד אצל אחרים, מתעסק באחרים, מנסה לסדר את החיים של אחרים, ורק לא מנסה לסדר את החיים של עצמו ולדאוג לעצמו.
להכיר בצרכים שלי
הדבר השלישי זה באמת מצב של לא להכיר בצרכים ובכוחות וביכולות של עצמי. ברגע שאני לא מכיר בזה שאני צריך למשל שקט, או שאני זקוק לסוג מסוים של קשר עם אנשים, אז אני אוטומטית נגרר אחרי מה שמציעים לי בחוץ, אם זה נגיד למשל ללכת למפגש של חברים, בזמן שאני צריך ללכת למפגש זוגי. או לדבר עם מישהו שעתיים, ואני צריך שעה. או הפוך, אני צריכה לדבר שעתיים עם מישהו, ומישהו מדבר איתי על דברים בצורה קצרה יותר. כל חוסר ההתאמה הזאת בין הצרכים שלי לבין מה שקורה בפועל, זה נגרם מזה שאני לא מכיר את הצרכים שלי, ואז אני יוצר בתוכי תסכול פנימי מתמשך, שזה בתורו יוצר לי תחושה של תסכול וגם בדיכאון.
חזרה לציר הכוח
כל הדברים האלו בעצם גורמים לנו להיות לא מחוברים לעצמנו, והמצב הזה גורם לנו להיות מתוסכלים ולסבל. וברגע שאנחנו באמת מפסיקים לחפש את הפירורים האלה, זאת אומרת, את הדברים שהם חלקיים ולא מספיק מדויקים לנו, אנחנו חוזרים חזרה לציר הכוח, ואנחנו מבינים יותר את הצרכים שלנו, ובאמת מצליחים לתת לעצמנו את הצרכים כדי שנוכל גם לתת לאחרים משהו. אבל כל עוד אנחנו נמצאים באיזשהו ריצוי, באיזשהו הסתכלות, מה אחר צריך לפניי, אז מבלי שמילאנו את המצברים של עצמנו, אז אנחנו נמשיך לחוות את הסבל ואת התסכול.
אז מה עושים?
יש שתי אפשרויות שהראשונה היא "סור מרע" והשניה היא "עשה טוב". באפשרות הראשונה, להסתכל על כל החיים שלי ולראות איפה אני עושה דברים מיותרים לקיומי? במה אני מתעסק שהוא לא קשור לעולם שלי? עם איזה אנשים אני מדבר? עם מי אני בוחר להיות? לאיזה אנשים אני רוצה להחשף? מה אני מכניס פנימה שאולי כבר לא מדויק לי כמו בעבר? והאפשרות השניה זה לחפש איפה אני פורח, איפה אני "אני", איפה אני מרגיש חופש, חירות, איפה אני מרגיש שאני כמו מעיין נובע מתוכי. כשמוציאים את הבחירה מתוכנו ומתוך רצון פנימי עמוק שמדויק לנו, יש הרגשה טובה יותר. ככל שאני מרגיש שאני יכול להשען על עצמי ולהירגע אל תוך עצמי, יש שמחה ויש רגיעה במערכת.
עד כאן להפעם, שיהיה בהצלחה רבה 🙂