מסע החיים

"אין לי כוח", "אני עייף", "אני מותשת", "אני מרגיש מרוקן", "משהו לא בסדר"… אז מה קורה לנו בחיים האלה? למה רובנו מרגישים תקועים, מדוכאים, נאבקים עם תחושות של עייפות, ריקנות, חוסר כוח ומוטיבציה. נדבקים למסכים, לסרטים, למשהו שייתן חיים, כמו פרפר לאור. איך מתגברים? והאם?

לתת מקום

הדבר הכי כואב הוא להתעלם ממה שאנחנו מרגישים ולנסות לא לתת לזה מקום. אין באמת התפתחות כשאני לא בקשר עם החלקים הכואבים, כשאני משחק אותה שהכול בסדר. זה כמו לנסות להיות מבוגר בכוח, כשהילד הקטן בפנים צועק ומשתולל.

מה הסיפור שלך?

התחושה הרגשית תמיד קשורה לסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על החיים שלנו. האמת היא שאין לנו מושג באמת מי אנחנו, ומה אנחנו עושים פה. אבל מה שאנחנו רואים, זה בלאגן. תמיד חסר משהו. תמיד יש משהו שנשאר עדיין קטן וחסר אור (בחסידות המצב הזה נקרא "מוחין דקטנות" או "חלל פנוי") ויש תחושה מתמדת שצריך כל הזמן לתקן את הפער בין הרצוי למצוי, וזה יוצר תחושת חיסרון מתמדת.

תחושות קשות מתוך האור

התחושות הקשות שאנחנו חווים, היא התחושה העמוקה שנובעת מזה שאנחנו מלאים באור. מלאים בטוב, מלאים בפוטנציאל, והפוטנציאל הזה לא מקבל ביטוי בתחום אחד או יותר בחיים שלנו. למשל, יש כל כך הרבה מה לתת ולכאורה אין למי לתת, ניכור רגשי בתוך המשפחה, בדידות, עצירה של הרגשות בפנים, עצירה של היכולות שלי בפנים. אני יכול לשיר ולרקוד ולפתוח את כל הגוף בריקוד ובשירה, ובפועל אני יושב בחדר מכווץ מול הסמרטפון, מחכה שעוד יום יעבור. כולם נמצאים שם, אבל לא נעים להודות בינינו לבין עצמנו שזה המצב. שאני פשוט לא מבין מה קורה פה בכלל. למה יום מושך יום ונראה שלא הולך.

אני מושגח

אני לא בגישה שאם אני חווה את כל החוויות האלה, אז "אני בעייתי", משהו לא בסדר איתי. החיים בעצמם הם המטפלים הכי גדולים שלנו. הם מעבירים אותנו את כל מה שצריך לעבור, את כל התיקונים, את כל נקודות העיוורון, את הקצב הלא מסתגל, את החוסר התאמה לסביבה, את החרדות, את הפחדים, את התקיעות, את זה שלא משנה כמה פעמים אמרתי לעצמי שאני רוצה להשתנות- אני לא משתנה. את הכול. את כל ההרגלים שנתקעים, את כל החסרונות שלא מתמלאים.

למה אני לא משתנה?

כשאנחנו מסתכלים על המפה של החיים שלנו, אנחנו נמצאים בגלים של עליה וירידה, עצב ושמחה, ולפעמים תקופות שלמות של חוסר וודאות, טראומה, וקשיים. ואז כשאני מנסה לעזור לעצמי לצאת ממצב. אני מרגיש: "אני לא מסוגל". משהו לא קורה. אני לא מצליח להשתנות. והמחשבה שלי לגבי זה, היא: מה בעצם צריך להשתנות? מאיזו נקודה אני מנסה להיחלץ? ממה אני בעצם בורח? לאן באמת יש להגיע? והאם זה שאני לא אסבול את עצמי בדרך  – יוביל אותי לאנשהו?

שנאה עצמית

השנאה העצמית הזו שמתעוררת בנו שוב ושוב, ההחלשה, ההורדה הזו שבה שום דבר שאני עושה לא מספיק ולא טוב, היא הנקודה השורשית שבה צריך לטפל. זו הנקודה הזו שבה לא משנה מה אעשה- לא אצליח/ לא אהיה בסדר. במקום הזה צריך הרבה הרפיה. הרבה קבלה. הרבה חמלה. כי מה בסך הכול הנפש מבקשת? לחזור לעצמה. ומה זה העצמה הזה? קבלה ללא תנאי. רחמים. ליטוף. כמו שהיינו אז, ברחם, כמו שהיינו אז, ילדים רכים שראויים לאהבה, לא משנה מה. לא משנה מה. וזה כל הזמן בורח לנו. במיוחד כשמרגישים לבד, כשמרגישים שאין מקור חי של הזנה שיכול לעטוף אותנו ולומר: אתה בסדר. אתה לא צריך להיות שום דבר. זה לא אשמתך. אני אוהב אותך.

להתמסר לעכשיו

והמקור הזה הם החיים עצמם, אם ניתן להם להעביר אותנו את מה שהם. אם נתמסר לגמרי למצב שבו משהו לא הולך כשורה. אם נהיה בנוכחות. משהו מכאיב, פיסית או נפשית, וזה רק מחריף כשאנחנו ממשיכים להאשים את עצמנו ולשנוא את עצמנו כל כך. כל פעם מחדש אפשר לראות שמה שחסר לנו, זאת הבנה לגבי המציאות (דעת). 

מה כואב?

הכאב הזה והתסכול, שבו אני לא איפה שרציתי להיות, איפה שדמיינתי שאהיה, הוא נדמה כמשהו אמיתי, אבל למעשה זו אשליה. כי אני בדיוק עובר עכשיו איפה שאני צריך לעבור. גם אם זה נראה נצח. ומה באמת מכאיב שם? מה באמת מטריד? אם נוריד את זה לרמה הפיסית, יש שם כאב בלב. כאב על העבר, כאב על העתיד. כאב על מה שאמרתי, עשיתי, על מי שהייתי, וכאב על העתיד שאני לא מצליח לשנות. וכך נוצרת תחושת תקיעות סביב כאב נפשי.

מה אנחנו?

אנחנו מלאים באור, בטוב, ברכות, בחמלה, אנחנו יצורים פלאיים שזזים, נושמים, חיים, עמוק בפנים אנחנו פתוחים אל החיים ומושיטים אליהם ידיים אבל מפחדים. הסיפורים שהמוח מספר לנו הוא סיפור של צער, ושל פחד. סביבנו המולה, בלאגן, נראה שיש הרבה רוע, שדברים לא מסתדרים, שלכולם יש ולי אין, שלעולם לא אצליח להגיע ל.. שקיבלתי נתונים לא נכונים/לא טובים/לא מדויקים לי. כל זה הוא ויכוח כואב ועיקש עם המציאות. כל כך כואב. במציאות, מה שקורה לי זה הכי מדויק לי. למסלול שלי כאן. וכל אחד קיבל קצת מהחושך וקצת מהאור. יותר הרבה מהאור. אבל סבך המחשבות לא נותן לראות.

כמה טוב וכמה חשוך

זה מדהים לחשוב על זה, שרע לנו, כי טוב לנו. כלומר, התחושה הקשה היא דווקא בגלל שאנחנו יודעים איזה פוטנציאל עצום כל אחד מאיתנו יכול להגיע, ויותר מזה: כמה כל הטוב שאני רואה אצל אחרים – יש לי את זה בתוכי. כי ככה אנחנו, טובים ואהובים ומוכשרים. במציאות, אנחנו כמו מסננת של אור, האור לא מופיע בבת אחת אלא בהדרגה, לאט, בהתקדמות שהיא מותאמת לכל אחד ואחת מאיתנו. "כן אבל למה אני לא כזה וכזה, עכשיו?", למה אני לא מגיע לשיא הפונטציאל שלי יותר מהר? למה זה צריך לעבור בכל כך הרבה קשיים בדרך, ותמיד יש מישהו שעושה משהו לפניך, תראי אותו – הוא כבר שם. הוא כבר הגיע.

אז בואו ניקח נשימה, רק לרגע.

ניתן לעצמנו את החופש והחירות להיות כאן ועכשיו, עם מה שקיבלנו. עם מה שיש. לא צריך לעשות שום דבר. אין לאן להגיע יותר מהר. פשוט להיות במה שיש. ולשמוע. לשמוע מה הלב מבקש, מה הגוף צריך. למה באמת אני זקוק כרגע. וזה לא קשור לאף אחד, ולמה ש"אמורים" עכשיו לעשות. דברים סביבנו מתפרקים ומתאחדים, וגם אנחנו, משתנים גם בלי שנרצה. וזה מפחיד, כשלא יודעים לאן הולכים, ואם יהיה יותר טוב? ומה זה בכלל הטוב הזה שכולנו מחפשים?

ושוב ניקח נשימה. ונתן לעצמנו את מלוא הרשות להיות איך שאנחנו. אהובים, מחובקים על ידי הבריאה, שמאשרת לנו את החיים, עם עוד נשימה. עם עוד אהבה.

חג אהבה שמח.

Image by Piyapong Saydaung from Pixabay