לפעמים, ממש לפני שמשהו נפתח, נדמה שהכול נסגר. לפני שהלב נרגע, הוא נדרך. לפני שהאור מגיע, החושך נדמה עמוק מהרגיל. לפני שהשחר עולה – יש רגע של לילה שנדמה שאין אחריו כלום. ברגעים האלו אנחנו מוצאים את עצמנו בבהלה מאוד גדולה, חרדה, נטישה. תחושה של אי שקט בלתי נסבל, פחד ואפילו אימה. והכי מפחיד: נראה שנשארנו לבד. ממש לבד לגמרי. הירידה הזו, למקומות החשוכים, היא תנועה לא נעימה, כואבת. אך מכילה ריפוי גדול במסע שלנו כאן.
לזהות את הצמצום
יש תנועה כזו בעולם – המציאות מתכווצת, מתהדקת, זה נקרא צמצום. השער סוגר עליך, אתה מסתכל אחורה, המצרים רודפים, אתה מסתכל קדימה: ים. אין מוצא. אין לאן ללכת. יציאת מצרים זה לא סיפור שהיה ונגמר, זה קורה לנו כל הזמן בנפש. פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו במיצר, במחנק, אין אוויר, פחד ואימה. זה מרגיש שזה יהיה ככה לנצח, זה כואב, וזה בודד לנו. רבי נחמן אומר שאפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, בוודאי גם שם נמצא השם יתברך. מה זה אומר? שהמציאות הזאת, שכל אחד מאיתנו חווה חוויה של מוות, של נטישה, של כאילו שמטו לך את כל מה שידעת – ואתה חסר אונים, היא לא סתם. יש לה מטרה. גם שם נמצאת אהבה. גם שם מישהו מחזיק לך את היד בלי שאתה שם לב. המציאות הזאת נועדה כדי להעביר אותנו תהליך רגשי עמוק של התוודעות אל הטוב. אבל למה, למה צריך לעבור שם? למה זה צריך להיות ככה? כדי לפנות מקום למשהו חדש לצמוח, דברים צריכים להירקב, ללכת אחורה, להישמט, למות. וכך הם נולדים מחדש. כמו נשימה. כמו פריחה. כמו הגלים בים. זה לא קל. זה כואב. אבל מה שעוזר, זה להחזיק חזק את הידיעה, שזו פשוט תחנה בדרך.
לזעוק
אז אם את עכשיו בתוך ההידוק הזה – תני זעקה, תבכי, תוציאי, כי אם כואב – כואבים! לא מנסים להבין למה. אם כואב, צועקים "איה!" וזוכרים שאין כאן התעללות, אלא יש כאן קריאה לצמיחה, שכרגע לא רואים, אבל היא תגיע. אני רוצה קצת להוריד את זה לדוגמאות. פעם הכרתי מישהי שהיו לה פצעים בפנים. והיא התחילה ניקוי רעלים. במשך כמה חודשים, כל מה שהיא ציפתה שיתנקה, החמיר. הפצעים היו גדולים ומכוערים ומילאו לה את כל הפנים. ואחרי שהכול סיים לצאת – זה לא חזר יותר. ברפואה הטבעית, ובכלל בטבע, זה כלל ידוע. ניקוי רעלים – מוציא את הרעלים החוצה. זה תהליך מאוד מאוד לא נעים. כואב. ובעיקר מעורר הרבה חשש: מה זה? אולי זה לא תהליך טוב? אולי זו הייתה טעות לנקות? כי המציאות מראה תנועה הפוכה – זה נראה שהכול הולך אחורה. אבל מי שמספיק סבלני, מי שרואה את הכול בראייה מבחוץ, מבין שיש כאן תהליך, והוא לא סתם, והוא מוביל צעד צעד אל ריפוי.
לחיות
וזה אולי הדבר הכי קשה – להחזיק לך את היד, דווקא כשאין אור. לחבק אותך ולהאמין, גם כשהלב צורח שזה הסוף. להתמסר, דווקא כשהכול בפנים רוצה לברוח, להיאחז, להילחם. אבל יש חוכמה עתיקה שזורמת בנו, אפילו אם שכחנו אותה – חוכמה של גוף, של טבע, של נשמה. היא יודעת שצמיחה אמיתית לא נולדת מהנוחות, אלא מהבקיעה. היא יודעת שלפעמים צריך להסכים להיות קצת "לא בסדר", קצת "אבודה", קצת "מתפרקת" – כדי למצוא דרך חדשה להיות שלמה. לפעמים צריך להשתגע. וזה לא תהליך ליניארי. זה בא בגלים. פעם את למעלה, פעם שוב נשאבת – זה לא אומר שנכשלת. זה רק אומר שאת חיה. שאת מתהווה. וכל פעם מחדש, תבוא נקודת האור. לא כי חיפשת אותה בכוח,
אלא כי הסכמת להישאר. הסכמת לנשום גם בתוך המיצר.
וזה אומץ. זה ריפוי.
מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה.