על אכילה רגשית והקשבה לגוף

לאחרונה נתקלתי בסרטון הברית של אחי הקטן, והנה אני שם, ילדה חמודה בת 6, בשמלה, עומדת ליד בופה האוכל. ופתאום, ברגע אחד אני מתחילה לאכול תפוצ'יפס אחד, ועוד אחד, ועוד אחד. תנועות היד אל הפה נעשות מהירות יותר ותכופות יותר, התפוצ'יפס נעלם כלא היה. מעניין מה עבר עליי דקה קודם, לפני בולמוס האכילה שלי.

הקשבה לגוף

אז נחזור לגוף שלנו, ולאכילה. בתחום של האכילה התרגלנו ממש לא להקשיב למה שקורה לנו בגוף. האוכל של היום חייב להיות חזק, חריף, חמוץ, מלוח – ברמות מאוד גבוהות, כדי להגיע לתחושה של הנאה. הקיבה והמעיים חייבות להיות מופגזות, להרגיש שמשהו "יושב" לנו בבטן, אחרת אין לנו תחושת שובע. מכאן, הסוכרים של הלחם והפחמימות הפשוטות, האוכל המנחם – חייב להגיח לתמונה. אנחנו רוצים עוד ועוד מהסוכר הזה, שירגיע לנו את ה…..גוף? או הנפש? מה בעצם קורה פה?

מילוי רגשי-רוחני

אז מסתבר שמה שאנחנו מחפשים הוא לא באמת מילוי חומרי וגופני, אלא מילוי רגשי. כן, אכילה רגשית, הקלישאה הידועה… אבל זה באמת כך. יש קבוצה בעולם וקצת בישראל (ריי מאור למשל), שנקראים "פראנים", הם בעצם הפסיקו לאכול פיסית, ועברו להיות ניזונים מהנשמה שלהם. נשמע הזוי? לא כל כך. הרי, כשאנחנו לפעמים מתרגשים או מאוהבים, לא בא לנו לאכול. למה? כי יש לגוף את האנרגיה הפיסית שלו ויש את האנרגיה העליונה יותר, הרגשית, הרוחנית, והנשמתית. ככל שמקבלים חיות ממקום גבוה יותר – כך יש פחות תלות בחיות ממקומות נמוכים יותר.

הגוף מדבר

רובנו קמים בבוקר עם תחושות של לחץ ומתח בגוף. ככה אנחנו חושבים שהגוף שלנו צריך להיות: תפוס, מתוח ומכווץ. שרירים כואבים זה דבר שכבר נראה לנו טבעי. וזה שהנשימה שלנו לא מגיעה לכל חלקי הגוף ונתקעת בגרון או בגב, זה כבר ברור לכולם. אבל האמת היא שהגוף שלנו כל הזמן מדבר אתנו, וגם החלקים היותר גבוהים שהזכרנו מקודם – מבקשים יחס. כך למשל, אם יש בנו פחד ממשהו שהולך לקרות, פחד כרוני או רגעי, הדבר יתבטא במחלה כלשהי בגוף שלנו. אם חווינו טראומה בילדות או בבגרות – הגוף כבר יאותת לנו על כך. אם נקשיב, זה יהיה איתות קל, אם נתעלם, האיתותים ימשיכו וימשיכו, עד כדי מצבים ממש לא נעימים וקשים.

לראות את הצרכים

אין ספק שהאכילה – ההזנה, מה שאנחנו מכניסים אל הגוף שלנו, יש לו משמעות. רובנו לא באמת מכירים תחושה של רעב אמיתי, כי אנחנו כל הזמן אוכלים. תחושת רעב אמיתי ותחושת מילוי אמיתי- זה המפתח לסיפוק באכילה. כמו בכל תחום, כשיש צורך אמיתי ויש מענה לו – זה מה שגורם לשמחה ולסיפוק. כשאנחנו אוכלים כל הזמן, כשאנחנו לא באמת רעבים אנחנו בעצם משדרים לגוף: אני לא רואה אותך ואת הצרכים שלך. זו חוויה מאוד לא נעימה לכל המערכת שלנו.

קושי עם גבולות

אכילה זה דבר מאוד חברתי. הדור הקודם של ההורים שלנו מאוד רצו להרעיף עלינו שפע, מחסכים שהיו להם בילדות. הם לא רצו שנהיה רעבים או חסרים, אז הם כל הזמן דאגו שנאכל. "אכלת?" "מה עם אוכל?" "אכלת?" כן, אמא, אכלתי." אפשר לראות את העגלות המלאות אוכל שאנחנו מעמיסים כל שבוע בסופרים, לקראת כל החגים, ואת כמויות האוכל שנשארות אחרי שבת או חג, כי הדור הקודם כל כך זעק: "לי זה לא יקרה". כילדים האכילו אותנו בכוח, גם כשלא רצינו "אם לא תאכל יבוא שוטר", "אין דבר כזה לא לסיים את הצלחת", "לא אומרים על אוכל איכס", "אם תאכל תקבל ממתק". קצת אגריסיבי, לא?

שיעור בגבולות

ובאמת, זה קצת פחות מקובל חברתית לא לאכול מאכלים מסוימים או לבדוק מה אנחנו רוצים שיכנס אלינו ומה לא ("מה, אתה טבעוני? אתה לא אוכל כלום?"). כחברה יש לנו הרגל להיכנס לצלחת של האחר ולBMI שלו די מהר (את לא רזה מידי? או אולי תורידי כמה גרמים?). כי ההרגל הוא שאוכלים, והרבה, ותמיד, ומי שקצת זז מהמקום הזה – הופך להיות דאגת הציבור. יותר מאתגר לאכול אכילה מודעת כשיש סביבה שבה לא נוהגים כך. אז המקום הזה של לעצור ולהקשיב אל הגוף הוא שיעור בגבולות, מול עצמנו וגם מול הסביבה.

מערכת יחסים חדשה עם הגוף

אנחנו מקיימים מערכת יחסים עם הגוף שלנו כל הזמן, רק שאנחנו לא מודעים לכך. הדבר הראשון באכילה קשובה, הוא לבדוק מה אני מרגישה בגוף? האם זה רעב? האם זה צמא? האם זה מתח או לחץ שמבקש לפתור את זה עם אכילה? אפשר גם ממש לשאול: "מה שלומך? קרה משהו?" בדרך כלל זה לא רעב אמיתי. לרוב זה יהיה מתח ולחץ שמבקשים פורקן. עצם השאלה הזאת, תשומת הלב שהגוף מקבל פתאום, שבודקים איתו אם הוא רעב – זה אולי חדש לו ויקח זמן עד שהוא יתרגל למערכת היחסים החדשה הזאת, מערכת יחסים של כבוד והקשבה. ודאי, שזה לא אומר שנגיע לזה ברגע או שכל הזמן נכבד ונקשיב, זו המגמה ואנחנו צועדים בדרך לשם. גם אם יהיו נפילות בדרך.

הזנה: נשימות

השלב השני, הוא להזין את הגוף בכמה נשימות טובות ומזינות. אני מאוד מאמינה בנשימות, כשער לריפוי והרגעה, כדרך לקבל תשובה למה שמבקש מענה. אז גם כאן, כשאנחנו נושמים, אנחנו מזינים את המערכת שלנו לא פחות מהאכילה שתבוא אחר כך. אם יגיע רעב, גם נאכל. ואולי הבקשה של הגוף הייתה בקשה אחרת, בקשה להקשבה לכאב רגשי, לפחד, למתח שמטרידים את מנוחת הגוף. אפשר לתרגל את הקשיבות הזאת בכל המצבים, גם כשאנחנו מכורים לסוכר וגלוטן וגם כשאנחנו אוכלים בריא, כי תמיד יש עוד ועוד לאן להקשיב, תמיד הגוף יספר לנו את מה שאנחנו מבקשים לשמוע, אם רק נעצור וניתן לו את ההזדמנות.

בהצלחה 🙂