נטישה היא חוויה לא נעימה וכואבת. אף אחד לא רוצה שיעזבו אותו, להישאר לבד, או לחוות בדידות. נראה שחוויית הנטישה קיימת בנו משחר הילדות אך רובנו לא תמיד מזהים שזו החוויה. מה קורה כשאנחנו מרגישים דחויים, נטושים? ואיך אפשר להתחבר לעצמנו מחדש? על כך בפוסט שלפניכם.
העצמי שלי
נתחיל מהסוף: הדבר היחיד שאפשר לאבד בחיים כאן, הוא את הקשר עם עצמי. לא כסף, לא מעמד, לא כבוד, לא רכוש. העצמי שלי, זה המקור הכי אותנטי ועמוק שלי. זו הפנימיות והליבה שיש לי. זה אותו המקום שמחובר למקור החיים שנובע מבפנים. במקום הזה יש אושר שאינו תלוי בדבר. זה מתבטא בחיבור מלא לרצון, בשמחת חיים, ביצירה, בעצמאות רגשית ועוד. עם הזמן והשנים, אנחנו לומדים להצטמצם, להיסגר, להיחסם, לוותר על עצמנו ופחות ופחות לבטא את המהות שלנו כאן. בגלל חוויות עבר קשות, של פגיעה ונטישה, אנחנו בעצם לומדים להתנתק מרצונות שלנו ולחפש בחוץ משהו שימלא את החסר.
מערכת היחסים בתוכי
לכל אחד מאיתנו יש את היחס שהוא למד לתת לעצמו, בעקבות מה שחווינו בילדות (ה"הורה הפנימי"). יש תאוריה שלמה של בולבי, שנקראת תאוריית ההיקשרות. התאוריה עוסקת בדפוס שנוצר בין האם לתינוק שמתבטא בשלושה מצבים מרכזיים: נמנע, חרדתי, בטוח. אפשר לומר שהדפוסים האלו מתארים את מצבי ההישארות והנטישה שחווינו. מהמקום הזה, פיתחנו דפוס קשר שלנו עם עצמנו, ועם הסביבה: נמנע, חרדתי, בטוח. אלו הם רשמי הילדות שנחקקו בנו, ושמפעילים אותנו עד היום.
על נטישה
הכאב הכי גדול שאדם יכול להרגיש, הוא התחושה והחוויה של "אני נטוש/ה". התחושה שאף אחד לא שם בשביל לאסוף, תחושת דחייה ובדידות קיומית. כילדים, אם לא הרגשנו שאספו אותנו, או שאספו ולסירוגין – זהו רישום ילדות כואב שמשפיע עלינו במערכות יחסים, ודאי שעם אנשים, אבל בעיקר עם עצמנו. כעת נביא כמה דוגמאות לזיהוי מצבים של נטישה עצמית:
זיהוי מצבי נטישה עצמית
- עמדה נפשית תמידית שמחכה שמישהו יהיה שם בחוץ ויציל אותי/יאהב אותי/יראה אותי. (*מצב נפשי הפוך שבו אני לא מאפשר/ת שיראו אותי ויאהבו אותי באופן כרוני, זה גם הצד השני של הפתולוגיה)
- ויתור על עצמי – התעלמות והזנחה של רצונות, צרכים, משאלות לב, תשוקות.
- חוסר אמונה בעצמי, ביכולות, בכישרונות ומיקוד מתמיד במה שלא הולך ולא מסתדר.
- דימוי עצמי נמוך (כרוני) וחוסר ביטחון עצמי.
- חוסר הכרה באיכות שאני מביא/ה איתי לעולם, במשמעות ובקיום שאני.
- לשים מישהו אחר במרכז ולהתעסק בחיים שלו.
- לשים בעיה במרכז החיים ולהתעסק בה.
- ריצוי – לחשוב כל הזמן איך אני נראה מבחוץ, מה חושבים אנשים אחרים, לעשות מה שכולם רוצים, לעשות פעולות שיגרמו לאנשים לאהוב אותי.
- כל צורה של אלימות כלפיי – שיפוטיות, דיבור נוקשה, כעס על עצמי, האשמה, ביקורת, דחייה, שנאה, הרס עצמי ועד חבלה עצמית של ממש.
- להתמכר למשהו – פלאפון, סמים, אלכוהול, מין, קניות, משחקי מחשב, אינטרנט, להתמכר לסבל, לדיכאון, למחשבות שליליות ועוד.
- להימצא בסביבה שלא טובה לי, בקשר שלא נכון לי, במערכות יחסים מכאיבות, בלי גבולות ועוד.
ריפוי כאב הנטישה
המקום השורשי הזה של הנטישה והניתוק, יכול לפגוש אותנו פעם בכמה זמן, או ללוות אותנו כל החיים. זה לא משהו שאנחנו יכולים בהכרח לשלוט עליו, כי רשמי הילדות תמיד ימשכו למטה. כלומר, אין כאן פתרון קסם, ואפילו להפך – בשביל זה הגענו לכאן, לעבור כאן מסע לעבר הריפוי. מסע שבו אנחנו משילים את הזהות המדומה ומתחברים אל המהות הפנימית. זה מסע החיים כאן. לא להזדהות עם רישומי הילדות כאמת מוחלטת. כלומר, בעומק: אני לא באמת נטוש, זאת רק החוויה שלי שמספרת לי שאני נטוש, דחוי. זה קול שעולה בי. ויש לי כאן התמודדות שהיא באמת לא פשוטה – האם להזדהות?
כלי לתרגול נוכחות עם עצמי
הקושי להתחבר לעצמנו נובע מחוסר חיבור להורה פנימי מיטיב. לכן, התרגול הוא להתבונן בעצמנו, דרך דמות אוהבת ומיטיבה. למשל, בעזרת השאלה: איך הייתי מתייחס לאדם אחר שהיה נמצא במצב הזה? למשל, נדמיין שיש אדם שנמצא בבית חולים והוא שוכב חסר יכולת לזוז, עם כאבים. אם האדם הזה קרוב אלינו וחשוב לנו, היינו מוכנים לשבת איתו הרבה שעות, או כמה שיצטרך, נכון? אותו דבר לגבינו. להיות עם עצמנו זה לא רק כשטוב ונעים, זה בעיקר כשלא הולך, כשכואב. כשכואב מאוד! ואולי גם כאב שנראה בלתי נסבל. האם אני מוכן להישאר בנוכחות, לנוכח מה שקורה? זה בהחלט מצריך תרגול.
שיהיה לנו חיבור אוהב ונוכח עם עצמנו, בכל המצבים 🙂
תגובות – אתם כבר יודעים איפה להשאיר 🙂