ריפוי הבדידות

בדידות היא חוויה של ניתוק, פירוד, תחושה של חיץ בין האדם לעולם. בעיני, זה אחד הכאבים העמוקים שאפשר לחוות כאן בעולם ושיש להם הכי הרבה השלכות על התפקוד של האדם כאן. יש לנו כמיהה מאוד גדולה ומתמשכת להיות בקשר ולהתחבר, וכשזה לא קורה אנחנו חווים סבל נפשי מאוד עמוק. התחושה הזו יכולה להיות בתת המודע ולהפעיל אותנו ויכולה להתבטא במחשבות כמו: "לאף אחד לא אכפת ממני", "תכלס אם לא הייתי, זה לא היה משנה לאף אחד", "למה אף אחד לא מתקשר אליי/מדבר איתי?" ועוד. לכולנו, בכל גיל, יש ציפייה שהחברה תמלא אותנו. אנחנו רוצים לדעת שרוצים אותנו, שמחפשים אותנו, שצריכים אותנו. שאנחנו אהובים ושיש משמעות לקיום שלנו כאן.

ההשוואה לאחרים

בדור שלנו החוויה הזאת מתעצמת עוד יותר, כשהמדד להצלחת האדם היא כמות העוקבים שיש לו ברשתות החברתיות, כמות החברים שסביבו, כמות ההודעות שאתה מקבל ביום, האם האדם "הצליח" התחום הזוגי והמשפחתי ועוד ועוד מדדים של אושר שכביכול נובע ממשהו חיצוני. כולנו מכירים את הרגע הזה ששנייה אחת לא דיברו איתנו, וישר אנחנו מביטים בטלפון. אה, שיחה שלא נענתה מביטוח לאומי. בכל זאת אני אשחק אותה שיש לי מה לעשות בטלפון, צריך להמשיך לתחזק את הדימוי שלי של אדם חשוב ומבוקש 🙂

מה זה אומר עליי?

אם נהיה כנים עם עצמנו, נזהה שיש לנו ציפיות ללא סוף מבני אדם. שיתנו, שיעשו, שיראו, שישלחו, שיעניקו ….ואם זה לא קורה – זה אומר עליי שאני לא אהוב/לא חשוב/לא משמעותי/סתם מיותר. אם לא התקשרו אליי 10 אנשים היום בזה אחר זה, למה אני כאן? אם לא שלחו לי הודעה בשעה האחרונה, זה סימן שאני ממש מיותר ולא רלוונטי. המחשבות האלה הן מחשבות מאוד סמויות, שקטות, כמו לחישת נחש, והן מצטברות, עד שהאדם "פתאום" בדיכאון, "פתאום" אין לו כוח לכלום, "פתאום" מחשבות אובדניות. אז זהו, שזה לא פתאום 🙂 מסתבר שהבדידות תמיד הייתה כאן, ותמיד תהיה, כל אחד עם המינונים שלו. וכדאי שנלמד לזהות אותה, ואולי גם להושיט לה יד.

לשדר עסקים כרגיל

האמת? זו בושה להודות שאני בודד. בפני עצמי, ובפני החברה. זו תחושה שרוב האנשים מתאמצים להסתיר. מי יודה שהוא בודד? מי מוכן לומר: "אני זקוק למשהו?". בכלל, בחברה התחרותית והמהירה של היום, צריך תמיד להיות הכי חזקים, הכי מצליחים, הכי נחשקים, הכי מחוזרים, הכי "לשדר עסקים כרגיל", זה כמעט בלתי אפשרי להיות חלש או נזקק. כאן המקום לציין שחווית ה"לבד" זו בעיקר חוויה נפשית. זה לא בהכרח קשור לכמות האנשים סביבך, אם אתה נשוי, רווק, מוקף בילדים או בחברים. זו חוויה מאוד עמוקה בתוכנו שתמיד מבקשת מענה, וכשאין מענה מספק – יש כאב מאוד עמוק.

אז מה קורה לנו כשאנחנו בחוויית הבדידות?

 

שתי אפשרויות: הראשונה היא פנייה לפיצוי. אנחנו נברח מהתחושה הזאת בכל דרך אפשרית ונפצה את עצמנו באחד או יותר מהדברים הבאים: מסכים, בילויים ללא הפסקה, דיבור ללא הפסקה, סמים, עישון, אלכוהול, אוכל, מין, משחקי מחשב ועוד ועוד. כאן נכנסות כל ההתמכרויות. אבל אף אחת מהדרכים האלה לא באמת פותרת את המצוקה האמתית שמפריעה, אלא רק מטשטשת את המצב. אפשרות נוספת זה הדחקת הצורך בחברה. זו שיטה ידועה מאוד: להדחיק משהו שאני לא מצליח להשיג – אני לא צריך/רוצה את זה ואז זה כביכול פותר. אז במקרה הזה, להיכנס לדמות החזק/ה: "אני לא צריכ/ה אף אחד". בשתי האפשרויות: החוויה היא עצבות מתמשכת. כי יש איזשהו הסתרה פנימית לצורך אמתי שלי, שלא מקבל מענה.

אז איך מרפאים את הבדידות?

אחרי שראינו איך מטשטשים אותה, ומדחיקים אותה, אולי עכשיו אנחנו מוכנים לפגוש אותה. היי, את מרגישה בודדה כרגע. ממ… מעניין להרגיש את זה, לא? מוכנה להרגיש את זה כמה זמן שצריך? לתת לזה לשטוף אותך, בלי לברוח? אחרי שחווית את זה עד הסוף ממש, מה את מרגישה? בחוויה שלי, אחרי שבאמת נותנים מקום ללבד הזה, מרגישים הקלה וחוויה שאני לא באמת לבד. אני אחד עם המציאות (הבורא), אני בקשר עם עצמי, ותמיד אוכל גם להתחבר עם הסביבה. ואני גם ממש אומרת שזה בסדר לברוח ולפצות במינון מסוים, אם זה מה שקורה. אבל ככל שנהיה במקום שבו אנחנו מלאים, מעצם הקיום שלנו כאן, כך תגבר השלווה הנפשית שלנו, וזה יהפוך באמת לאושר שאינו תלוי בנסיבות.

להרגיש מחובר באמת

קייטי תמיד מספרת סיפור שאני ממש אוהבת. וזה הולך ככה: פעם אחת, כשהיא שהתה במקום מסוים, הגיח מישהו מהצד והצמיד לה רובה ישר לתוך הבטן. באותו רגע, היא הסתכלה לו בעיניים וראתה אדם מפוחד שמאמין למחשבות שלו. היא לא פחדה למות, אלא זה היה עוד אחד מהרגעים המאושרים בחייה. בסוף הוא לא ירה. והיא, נשארה מחוברת. היא אמרה שיש רק שתי דרכים למות – בפחד או באהבה. אולי הוא ילחץ על ההדק, אולי לא. התודעה פתוחה למה שיגיע. בלי פחד.

תודעת חיבור

לחלקנו הסיפור נשמע לא אנושי, אבל הוא ממש פותח את התודעה לאפשרות אחרת לחיות כאן את החיים. כשנמצאים בתודעת חיבור – אז דברים נעשים רכים יותר. במצב של חיבור, אפשר להיות לבד ולא להרגיש בודד. כי אלו באמת שני דברים שונים. הסבל שלנו נובע מהשכנוע שאנחנו נפרדים ומנותקים. מכאן המחלוקות, הריבים, ההשוואות, התחרות, ה"אין מספיק לכולם" ו"למה הם ולא אני" ו"אני" כך ו"אני" אחרת…. ובעצם כל התחושות הקשות שאפשר לחשוב עליהן. חשוב לומר, שההשקעה בריפוי הבדידות הפנימית, לא סותרת את ההשקעה במציאות החיצונית – להיות בקשר עם הסביבה, להיפגש עם חברים, להיות בקשר זוגי-משפחתי. זה גם וגם. להזין את עצמך מבפנים ומבחוץ.

טיפה בים

שמעתי מהרב אריק נווה משל יפה על כך שהחיבור ושייכות לעצמנו, לבורא, היא כמו טיפה שנכללת בים. האם הטיפה יכולה להרגיש בודדה? כמובן שלא. זה קצת מצחיק שהטיפה תגיד: "למה הטיפות האחרות לא מתקשרות אליי?" הן לא צריכות להתקשר, את כבר חלק מהן… 🙂 אם נמצאים במציאות עצמה, ולא במחשבות על המציאות, אפשר להרגיש את זה בקלות. זה מה שילדים קטנים מרגישים כל הזמן ולכן הם כל כך מאושרים ושמחים. כלומר, מה שיוצר את הבדידות זו הנפרדות בנפש שלנו, כי באמת הבורא/היקום/ההוויה תמיד איתנו בכל רגע ובשורש, אנחנו קשורים לכולם.

ואיך אפשר לעורר ולהרגיש את התחושה הזאת בפועל? שאני לא באמת לבד?

אחרי שהבנו את הידיעה הזאת, נחזור ללב שלנו. 

הלב שלנו, עקב עומס רגשי, ציניות, חומות שבנינו, הלך ונאטם עם השנים. 

אחד הכאבים הגדולים שלנו הוא שהלב סגור, וגם הדיבור מהלב. 

לכן, אחת המשימות הכי משמעותיות שלנו, היא לפתוח את הלב ולדבר. 

לתת למישהו לראות את הלב הזה. 

השיחה יכולה להיות עם בני אדם, עם חברים, עם מטפל, וגם דיבור עם הבורא ("התבודדות"). 

ולסיום, קטע שמתחבר לי לכאן:

"נקוב לב האבן והאר לי משם מעט פניך. 

בָּרָה כַּחַמָּה, יָפָה כַלְּבָנָה, אל תחריש ואל תשקוט. 

הרימה קולך הערב בשירות והודה, 

ופתח פיך ותוציא דבריך הנעימים לפני הקדוש ברוך הוא. 

דל עיניך למרום וזכור אהבתך הישנה…"

(ר' נחמן מברסלב בהקדמה לליקוטי מוהר"ן)