רבים מכם ביקשתם שאכתוב על הנושא של שלווה פנימית וביטחון. טוב האמת, רק מישהו אחד ביקש את הנושא הזה, אבל למה להיכנס לקטנות? 🙂 אז לכבוד המאורע של בקשת נושא לכתיבה, אני עושה ניסוי וכותבת את הפוסט בזרימה של כתיבה, ללא עריכה רבה, ומה שיצא – יצא. נתחיל?
קודם כל תירגעי
לרוב כשאומרים לנו שלווה פנימית, ישר אפשר להרגיש את עצמנו זזים באי נוחות ואולי תחושת עצבים קלה מעקצצת בנו. מכירים את זה שמנסים לנוח או לישון, ואז כל מערכת העצבים מתנגדת? זה כמו שאומרים לך "תירגעי" בדיוק ברגע הלא נכון. ובאמת, למי יש כוח להירגע? 🙂 אנחנו דור כל כך מוצף מכל החזיתות. מערכת העצבים שלנו לא עומדת בעומס. מופרשים לנו בגוף הורמוני דחק ומתח ואדרנלין. וזה קטע, כי אף אחד לא באמת רודף אחרינו. אין נמר שרץ אחרינו להפר את שלוותנו. אנחנו חיים די טוב, רובנו די דשנים, שבעים, ולא באמת חסר לנו משהו במציאות. אז מה קורה לנו?
אפשר לראות שעיקר הסבל שלנו נובע מהמחשבות שרצות לנו בראש. מהטוב והרע שמעורבבים בתוכנו. מחשבות, כן, לא, ללכת? לעשות? כמה? מתי? איך? חישובים. הוא עשה לי ככה, הוא אמר לי ככה, אם אעשה ככה, כסף?!! כסף!! מה עם הכסף. (נדמה כאילו בכל שניה אנחנו אמורים לייצר כסף או לייצר כל דבר! חומרי או רוחני, העיקר לייצר! לא לקפוא על השמרים….מתיש, לא?). המוח השמאלי שלנו מנתח, בוחן, בודק, חוקר, בולש, כאילו יש ממש משהו חשוב שדחוף לעשות או שיש סכנה אמיתית שצריך להיות מאוימים מפניה. דריכות מתמדת של אדם שחי בג'ונגל, ממש בלב העיר. אז באמת, הדבר שמזיז אותנו משלווה לטירוף ובחזרה, אלו המחשבות שרצות לנו בראש יומם וליל. באמת לא קל.
עצור!
לכן, לא פלא שקשה לנו לעצור. כי אם נעצור, הכול יעלה, כל מה שניסינו להדחיק. ואנחנו מפחדים מהמקום הזה, שפתאום נרגיש ריקנות, בדידות, שפתאום יעלו שאלות מהותיות ואולי נשאר בלי מענה?
כל מי שעשה אי פעם תרגול של מדיטציה או ויפאסנה מכיר את התחושות. כל מה שהודחק, עולה. כל מה שמרעיש – רועש. ואם הייתם פעם בימים שלמים כאלה, אתם יודעים שהשלווה הפנימית מגיעה רק אחרי שכל פח הזבל התודעתי שלנו מתרוקן, רק אז, אפשר לשמוע קול צלול של משהו פנימי רגוע ושלו. זה בדיוק כמו צום של אוכל. אם תנסו לצום שלושה ימים, היום הראשון יהיה קשה. זה שלב הקריז. השלב שהסוכר דורש את שלו, והמערכת כולה נכנסת למצב של נקיון. וכשמנקים, יש בלאגן ורעש.
שלווה פינת התנגדות
בעצם אני חושבת שאי אפשר לדבר על להגיע שלווה פנימית, בלי להכיר בכך שיש התנגדות לכל שלווה. כמו שיש התנגדות לכל דבר בחיים, כי תמיד יש שני צדדים. צד אחד שמנסה משהו, וצד שני שמתנגד עד שיבוא צד שלישי ויכריע ביניהם (על 3 הכוחות האלה פירט בהרחבה אמיתי מגד בספרו "טיפול זוגי מבוסס מובחנות – מומלץ). לכן, כל עוד אנחנו מנסים להגיע לשלווה פנימית, כדאי שנכיר בכך שיהיה לנו צד מאוד חזק שיתנגד לשלווה הזאת. וגם אליו צריך להתייחס.
אני כבר!
בעיניי, אחת ההתנגדויות היא בעצמה עצם הניסיון להגיע לשלווה פנימית. כי זה כמו משדר למערכת שלנו: משהו לא תקין. אין שלווה פנימית, וצריך להגיע אליה. זה הופך להיות עוד משימה בחיים. לא מספיק מה שקשה, עכשיו "צריך" גם להגיע לשלווה פנימית. כלומר, בעיניי שלווה פנימית היא לא מטרה שמציבים ויעד שצריך להגיע אליו. אלא, שלווה פנימית היא מצב שכבר קיים בתוכנו! כלומר, עצם הקיום שלנו הוא כבר במצב של שלווה. שלווה שמחכה להתגלות.
אבל רגע, איך זה מסתדר עם כל מה שכתבתי למעלה, כל הנמר שרודף? רוב הזמן מי מאיתנו מרגיש שלווה ורוגע בחיים? אז העניין הוא שאנחנו יכולים לנסות להתמקד בטוב שכבר קיים ולהגדיל אותו, על ידי מיקוד תשומת הלב שלנו בדברים השלווים שמתרחשים מאליהם, כמו הנשימה שלנו למשל. זה להסכים לעצום עיניים, ולתת לעצמנו את המתנה הזאת, של השקט שקיים בתוכנו, מתחת לכל שכבות העומס. וכן, ייתכן שנצטרך לקלף הרבה (!) קליפות שהצטברו לנו. וכמו בכל דבר, זה עניין של תרגול.
קחי לך תפוחים ותמרים
אני חושבת שהדימוי הכי טוב למה שאנחנו, זה באמת פרי וקליפה. אנחנו הפרי (יש!), והקליפה זה כל המחשבות, הרצונות הלא מבוררים, הטרדות, הלחצים, הפחדים – שהם זה לא מי שאנחנו. זה רק יושב ומסתיר את מהות שלנו, בדיוק כמו שקליפה מכסה פרי. זה כיסוי. העלם, הסתרה. אז אם כך, התפקיד שלנו זה לא לייצר משהו שלא קיים, או להגיע ליעד שנמצא אי שם ושם נחוש בשלווה, אלא יותר בכיוון של: להסיר את מה שמפריע לי לחוות את השלווה שכבר קיימת בי.
איך עושים את זה?
כדי להרגיש באמת שלווה, אנחנו צריכים לוותר על הציפיה שתהיה שלווה. וזאת השלווה 🙂 כלומר, צריך לתרגל שלווה גם בחוסר שלווה. להיות מודעים לכך שגם בתוך מצב כאוטי ומלחיץ ומאיים, יש מקום שבו יש שלווה. אז אם למשל אתם חווים קושי בעבודה, מול הבוס, חווים קושי משמעותי במערכת היחסים הזוגית, חווים תקופה של דכאון או דאון, והכול נראה שסוגר עליכם, גם בתוך המצבים האלו, יש פיסות של שקט שאפשר למצוא: אם זו הנשימה שמתקיימת בנו, הקרקע שעליה אנחנו עומדים, או הכיסא שאנחנו יושבים עליו. אם זה השמיים שמעלינו, הגשם שיורד, הגוף הפיסי שלנו. ואפשר גם להביט על החלקים הקשים, שסובלים, שמרגישים לא טוב. שמרגישים חוסר שלווה. ולהיות גם איתם.
היזכרות
אם נשים לב, תמיד יש איזו נקודת עוגן שאפשר דרכה להיזכר: אני בסדר. נכון, אני לא יודע כרגע מה לעשות עם המצב שאני רואה, אבל אני עצמי – בסדר. למרות כל המציאות המדאיגה שמתרחשת סביבי, אני בסדר. אני לא באמת מאוים. אם אני חווה ממש חוויה שאני לא בסדר, ושהכול סוגר, אפשר גם לבקש עזרה במצבים האלו – לא להיות בהם לבד. למשל, ליצור קשר עם עוד אדם, מטפל, מדריך, חבר, בן משפחה.
ולזכור שלא משנה מה עובר עלינו, יש לנו השגחה ואהבה מלמעלה. אנחנו אף פעם לא לבד. נזכור שבמהותנו אנחנו טובים, ראויים ואהובים, מעצם קיומנו כאן.
איך אתם חווים את זה? מוזמנים להגיב כאן למטה ממש: