איך לסמוך על עצמי?

היום נדבר על הדבר הכי שורשי שאנחנו יכולים לתת לעצמנו, המתנה הכי גדולה, והיא: את עצמנו. בעיקר דרך האפשרות שתמיד קיימת לנו, שהיא לסמוך על עצמנו. אחד הדברים הכי משמעותיים שגורמים סבל להרבה מאיתנו זה שאיבדנו את היכולת להישען על הכוחות שלנו. וזו בעצם סוג של נטישה עצמית שעשינו לעצמנו. זה יכול להתבטא בקושי לקבל החלטות, ביקורת עצמית קשה ומופרזת, קנאה, ריצוי, חוסר שקט, דכאון ועוד. אז אם אתם גם מרגישים את הסימפטומים האלו, ורוצים להירגע ממצבים ולחזור לסמוך על עצמכם יותר בקלות, הפוסט הזה בשבילכם!

 

אף אחד לא יכול לפגוע בי, זה התפקיד שלי (ביירון קייטי)

אף אחד לא יכול להכריח אותי להאמין במשהו. אף אחד לא יכול להיכנס לי למוח ולהחליט לי מה אני אחשוב, מה אני ארגיש, איך אני אתפוס את החיים, אם מה שאני חווה זה "מוגזם" או "נחמד" או "רע" או "טוב"? זה עניין שלי עם עצמי. בסוף, זו אני והמוח שלי. זו אני עם הלב שלי וזו אני עם עצמי. זה בעצם מחזיר את האחריות עליי. בלי אשמה פשוט במקום של לראות איפה אני באמת במה? במה אני מאמינה כרגע?

 

חברה תחרותית והשגית

רבים מאיתנו גדלנו בחברה, חברה כללית וחברה משפחתית של תחרותיות, שבעצם כל אחד מחפש כזה כל הזמן את המקום שלו. איפה אני עכשיו אצליח לבלוט? איפה יראו אותי איפה אני אקבל, שייכות וכל הזמן היא תאמצנו. להראות שאנחנו בסדר לעומת מישהו לעומת משהו. ציונים, אם אתם זוכרים בבית ספר תמיד המורה הייתה מחלקת את המבחנים ואז היה שלב. כולנו רצינו לדעת מה הציון, ותמיד החברות כזה יסתכלו על הציונים. רגע, כמה את קיבלת? 88? אני 97. אוי, אני תמיד היה את ההתקבצות של הבנות או החברות בכיתה או הילדים שרגע מה הציונים שלך? כי הוא תמיד זה היה כזה בהשוואה למישהו.

 

אפשר לעצור?

לא באמת עצרו, השקיעו זמן ומחשבה ועומק לעזור לנו לראות שכל אחד הוא טוב איך שהוא בלי קשר להשוואה, אלא הפוך, עשו ממש פעולה הפוכה. גרמו לנו ממש להיות בתחרות עצומה לכיוון השני. עודדו אותנו להתחרות אחד בשני. עודדו אותנו להיות במתח, מי מקבל יותר, נו, מה עם הציונים? זה היה ממש מתח נפשי מתמשך שדרש מאיתנו להצליח להצטיין, ואם לא להצטיין, לפחות להיות בממוצע גבוה, אם לא הכי מצוין, לפחות בין מצוינים וה"טובים". היו כאלה שבאמת התייאשו באמצע והפסיקו להיות בלחץ הזה ופרשו, הם? נקראו הבעייתיים. מגוחך.

 

מי הבעייתי באמת?

היום אני חושבת על זה שהם נקראו הבעייתיים. ועד היום מערכת החינוך ממשיכה לאבחן "בעייתיים כאלה". ומה הם בעצם עשו? היה להם מספיק אומץ להקשיב לעצמם, הם לא מסוגלים לעמוד ברף הזה. הקול הקבוצתי הזה מייצג את העובדה שרוב האנשים לא באמת שמחים ורוצים לעמוד בלחץ הזה, אלא לא מכירים מציאות אחרת. אז רוב הנערים והנערות, מנתקים את הנפש שלהם. כלומר, גם מי שהצליח להיות המצטיין זה הצריך לעבור באיזשהו ניתוק, ניתוק פנימי כלשהו מהרגש, ממה שהנפש עוברת. כי אנחנו לא באמת בנויים להיות תחרותיים כאלה וכל הזמן להיות בחוץ. אדגיש, שאין לי בעיה עם תחרות, כשהיא נעשית בעיקר עם כוונת הלב הנכונה: להעצים ולא להוריד. אבל אני לא חושבת שמה שאנחנו עברנו כילדים בבית הספר וגם היום, היא ההעצמה המדוברת הטובה.

 

אז מה עושים? איך אפשר לחזור ולסמוך על עצמנו שוב?

אני מדברת על זה הרבה בפוסטים שלי, על איך שעם השנים למדנו להתרחק מעצמנו. לא לסמוך, ולנטוש. הפעולה ההפוכה היא ללמוד להשען מחדש. ללמוד לסמוך על עצמנו. וזה יכול להיות בתרגול בהחלטות קטנות, ביום יום. להתחיל להתנתק לאט לאט (או מהר מהר) ממה שאנשים אחרים רוצים, ולהתחבר למה שאני רוצה לפעול כאן בעולם. להעז להיות אני.

בפוסט הבא נדבר על מה עושים במצבים שבהם יש קושי, פחדים ותקיעות בניסיון לסמוך על עצמי.

לפוסט מס' 3 בנושא של לסמוך על עצמי – לחצו כאן

מה דעתכם? כתבו לי בתגובות! ממש כאן למטה