שוב פעם את ככה? את לא שמה לב שזה לא הכיוון? יש לך איזו בעיה? שריטה? הפרעה? וואו, מתי זה ייגמר? עוד פעם פחדים? עוד פעם לא דייקת? עצובה? מתלבטת? כמה טעויות! למה את לא יכולה לזרום, להתקדם, כמו כולם?
למה? למה אתה לא כמו כולם? תראה את השכנים, התקדמו בחיים, מוצלחים, נשואים, נשואים באושר, ילדים, הרבה ילדים, ילדים טובים, בית משלהם, כסף נופל מהשמיים (הסבה להייטק). לא יכלת להיות מוצלח כמוהם? וואי, די עם הריחופים, מתי יהיה לך מקצוע? מתי יכנס כסף לחשבון? מה עם פנסיה מסודרת?
ואת, עם בעלך, מתי תפסיקי לריב איתו? עוד פעם את עושה לו קטע? לא נמאס? ואתה, מתי תפסיק להתעלם ממנה? יכול להוציא כמה מילים?
מתי תפסיקי לצעוק על הילדים? מתי תהיי אמא מספיק טובה?
טוב, עזבי, מתי יהיו לך חברות? מתי תלכי לאיזה חוג?
ותראי איך את נראית. אולי אחרי החגים תתחילי איזה שינוי תזונתי? תעשי משהו עם הפנים/הגוף האלה, זה לא נראה טוב. וגם לא מצטלם טוב.
תגידי, מתי תגשימי את עצמך? למה את מחכה? אולי תעשי משהו כבר?
אולי תשני משהו בעצמך? אולי.. אולי…
אולי תהיי כבר אחרת?!
*********
אחחח… כואב, נכון?
ברוכים הבאים לשיח הפנימי שמתקיים בתוכנו. הוא מגיע בדרך כלל כהתקפה ארטילרית על הבוקר. המחשבה הראשונה. הבעיות, הצרות, החוסרים, הילדים, הכסף, המריבות, הלחצים, הדאגות. יש לו כמה תחומים וכל פעם הוא מציג לך תחום אחר שיש בו בעיות. זו 'טחינת מוח' שיש לכולנו, בגרסה כזו או אחרת, בווליום כזה או אחר.
עומס
השיח הכואב הזה, וזו רק צורה אחת שלו, לא התחיל היום, הוא כוח שקיים בתוכנו מימים קדומים ועתיקים. בשמו התנכ"י הוא נקרא 'נחש'. בשפה של ימימה, זה נקרא 'עומס'. ולכל שיטת טיפול יש את השמות והמילים שלה להגדיר את הסבל הפנימי שמתרחש. בכל מקרה, העומס הזה הוא קדום, נרשם בילדות והוא ממשיך להוביל אותנו דרך כל הצורות רגשיות שונות שאנחנו חווים. זה בעצם שכנוע פנימי שמשהו במציאות בעייתי, לא טוב, ויותר עמוק מזה: משהו אצלי לא טוב. משהו צריך להשתנות (ודחוף! אם אפשר).
מה רע בלהשתנות?
לפעמים, הקולות האלה נשמעים ממש "אחראיים", "רציניים" – אז בטעות אנחנו חושבים שזה קול חיובי שמקדם אותנו. זה נשמע שכן, אני באמת צריכה יותר כסף/להיות טובה יותר/לעשות שינוי בחיים וכו'… זה מה שיוביל למצוינות, הישגיות, לקיחת אחריות, התקדמות, התפתחות, צמיחה. אז יש קולות שהם באמת קולות טובים שמקדמים.
לחישת הנחש
אבל אם נשים לב ממש טוב, הקול הספציפי הזה, שדורש להשתנות, זה קול שבעצם אומר לך: "תמות". מה? למות? כן… תמות! אם זה לא היה מושלם, למה להוציא את זה? אם זה לא כמו שרצית, למה לך לחיות? אם הגעת לגיל מסוים בלי להתחתן/להביא ילדים/להביא הרבה ילדים/להביא ילדים ממושמעים/אין בעיות בשלום בית/ להשיג בית/כמה בתים/רווח כלכלי מטורף- מה הטעם להמשיך? תראה כמה עלוב אתה, כמה דפוק… לחישה ועוד לחישה ועוד לחישה…. עד שהאדם חוטף דכאון/חרדה או שניהם. כשהמטרה הסופית היא לגרום לך לשקוע בשינה עמוקה ומתבוססת.
כאב שרוצה לצאת
האמת שבשורש, גם הקול הזה בא לקדם אותנו, פשוט בדרך שהלב מצא לעורר אותנו. לעורר אותנו לא ל"לא טוב" שלנו, אלא לכאב שרוצה להשתחרר. שרוצה לצאת מאיתנו. כמו כאב בבטן, שמעיד שאכלנו משהו מקולקל! ברור שזה יכאב. אנחנו אוכלים מחשבה או רגש או אמונה מקולקלת, וזה לא מתאים לטבע שלנו. ואגב, זה גם יכול להיות אפילו משהו טוב, שלאחרים הוא טוב, אבל לנו ממש לא! וצריך גם אומץ להודות בזה. אבל אל דאגה, הגופנפש כבר יתריעו, עד שנבין 🙂
אין מחשבות מלחיצות חדשות
כל החוויות כולן הן אותו כאב עתיק, פצע שמבקש ריפוי. כמו שביירון קייטי תמיד אומרת: "אין מחשבות מלחיצות חדשות". זה אותו הקול בראש שאומר: לא יצליח, אתה דפוק, אני לבד, אין תקווה, החיים גרועים, למה לחיות, מה הטעם. בהקשר הזה, זה לא משנה מה יקרה במציאות החיצונית – כי אם אדם יהיה עצוב במציאות אחת, הוא יביא איתו את העצבות למציאות השניה. "לא, אבל אם רק יהיה לי את זה ואת זה…אני אהיה מאושר". יכול להיות שזה ייתן תחושה טובה ונעימה, אבל אחרי תקופה מסוימת שוב תגיע הלחישה.. "ומה עם מה שחסר? ותראה את השכנים? ותראה את ההוא וההיא….".
השקט שנשאר
לפני כמה זמן, זמרת מאוד מפורסמת מצליחה ואהובה, סיפרה שהחיים נעצרו לה. בעקבות שרשרת אירועים שקרו לה, היא קיבלה את התקף החרדה הראשון שלה. פתאום הייתה עצירה. והכול עלה. כל מה שהודחק, ונשמר ונסגר וננעל, כל הריצוי האינסופי מול הסביבה – בום! אי אפשר להמשיך ככה יותר. היא סיפרה שאחרי כל השיאים בקריירה שהיא הגיעה אליהם, פתאום היא הרגישה שאין טעם לחיים. שאין בשביל מה. וגם כל מה שהיא עשתה עד כה הרגיש לה חסר משמעות לגמרי.
ספינה בסופה
ואם במונדיאל עסקינן, השבוע ראיתי כתבה על שחקן כדורגל מפורסם ומצליח ששנים היה מצליח בכדורגל, ופתאום "לא מספק את הסחורה". וזה מעניין לראות, דרך הסיפורים האלה, וגם דרך הסיפורים האישיים שלנו, איך שהמציאות תמיד זזה לנו, לכל מיני כיוונים. לא בהכרח הכיוונים שרצינו או שחלמנו. וכך עוברים ימים, שבועות, חודשים. ממש כמו ספינה בלב ים, ששטה והרוחות סוערות מבחוץ.
כשהקולות האלה עולים, הקולות המחלישים, זה ממש כמו מלחמה מול אויב. הוא עומד שם בתוך הראש, נואם את נאום נסראללה שלו, ואנחנו משתכנעים בלא טוב. זה כואב. מאוד. להאמין שאנחנו לא טובים. לשנוא, לכעוס, לרצות לברוח. וזה גם מבקש ריפוי, לאט לאט.
נסיים בשיר: יש שם בלב, של יוני גנוט. מומלץ.
https://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=3268&wrkid=10342