אני לא בסדר

כמטפלת, אני כל פעם נדהמת לראות את החוויה העמוקה של שיפוט כלפי עצמנו. "אני לא בסדר, משהו לא תקין אצלי, משהו לא בסדר, "זה הכול אשמתי, "אני דפוק/ה". המידע הרגשי של "את תמיד טובה", הוא כמו מידע חדש שאנו מגלים. אז איך זה עובד? למה אנחנו כל כך מאמינים לזה שאנחנו לא בסדר? איך זה משרת אותנו ואיך מגיעים לתפיסה חדשה על עצמנו?

הזדהות עם הרע

הפסיכולוגיה והרפואה של העבר בניצוחו של פרויד שהיה בעצמו רופא, עסקה בלהתמקד באבחון של פתולוגיות. אבחון, הגדרה, תבנית, שם. ממה אתה סובל? 1+1, רגע בוא נראה בספר לאיזה קטגוריה זה שייך. היום כבר מבינים שעיקר הבעיה של האדם – שהוא מזוהה עם הבעיה שלו. כלומר, שהוא מאוחד עם הפתולוגיה. שהוא מזדהה עם הבעיה ברמה עמוקה – בשפה הקבלית זה "להתחתן עם הנחש". הנחש מייצג את הקול המחליש, וכשהאדם רואה שמשהו לא הולך לו בחייו – הקול הפנימי הזה מושך אותו אליו, קורא לו לבוא ולהתרפק על כמה הרע הוא בעצם אתה. וכך, האדם מאמין שמשהו אצלו לא בסדר שבגללו הוא חווה את המצבים בחייו.

את/ה עצם הטוב

אז נחזור רגע לרעיון המרכזי של הפוסט: כולנו טובים, מעצם קיומנו. המיינד שלנו, בפרט המוח השמאלי, הוא זה שמופתע. הוא רגיל לחפש בעיה ולפתור אותה. זה החלק שאחראי על הניתוח והחיטוט, כמו שקייטי מרחיבה על כך בספרה "לאהוב את מה שיש", וכמו שימימה אומרת: "המחטטת – על אחריותה". זאת אומרת, אם נמשיך לנסות להשתמש במוח שמאל כדי להיחלץ מהקושי, סביר להניח שנתחפר עוד ועוד בבעיה. במקום זאת, אפשר להפעיל חלק אחר – הלב. (והגוף). ככל שאדם מחובר ללב חומל, לאהבה, לטוב, ומזוהה איתה – שם מתרחש הריפוי. ורק ממקום כזה, אפשר להסתכל על חלקים פחות טובים, ולא מדויקים – ואפילו לתקנם.

איך פותרים בעיות?

התרגלנו שכדי לפתור בעיות צריך להלחיץ את עצמנו. צריך לדאוג, לחרוד, לטחון את הבעיה במחשבה שוב ושוב ושוב. כי הרי, אם לא אסתכל אל המצב כאל "בעיה", איך המוח שלי יוביל לפתרון? לכן קשה לנו להיכנס להרפיה, כי זה נשמע כמו "לא לעשות כלום". אך חלק נרחב מה"בעיה" הוא החשיבה האובססיבית לגביה, הקרויה בטעות "עשייה". אבל חשיבה אובססיבית חוזרת ונשנית (רומינציה בלעז), היא לא באמת עשייה, אלא סימפטום לבקשה עמוקה יותר נסתרת – להירגע.

קישור לא נכון

שמתם לב שבחיים יש תמיד פער בין הרצוי למצוי? קטע, נכון? תמיד יהיה משהו, שהוא לא איך שרצינו. אין מספיק כסף, כבוד, זמן, יופי, בריאות, הצלחה עסקית, הצלחה זוגית, מערכות יחסים הרמוניות, תראו כמה זמן אנחנו מנסים לעשות שלום בעולם….. ואז, כדי להדביק את הפער, אנחנו מנסים אחד מהשניים: או לתפוס את התפקיד של אלוהים, להשתלט בכוח שדברים כן יצליחו, או שמוותרים מראש ונופלים לרדיפה עצמית ושנאה עצמית. בטווח הזה יש גם באמצע כמובן, אבל שניהם הוא אותו שורש – אני במרכז, הכול זה אני, אם אני לא הצלחתי אני דפוק ביותר ואם אני הצלחתי – אני המלך הבלתי מעורער. והאמת היא, שלקשר את התוצאות לעצמנו – יוצר לנו הרבה התעסקות עם דמות שהיא לא באמת אנחנו. דמות שווא. כי לא הכול זה אני. אפשר להירגע. 

להיות נחמדים לעצמנו

האם אני מאשים את עצמי בכל מה שקורה לי בחיים? בכל מה שעשו לי? בכל מה שאני עשיתי? האם אני מתמקד במה שקרה בעבר וחושב שבגלל העבר, אני נמצא במקום שאני נמצא? האם אחרי שעשיתי טעות, אני יורד על עצמי? אני מלקה את עצמי, מרביץ לעצמי, מדבר אל עצמי לא יפה? לקדם יחס חיובי עם עצמנו דורש מאיתנו להיות עדינים עם עצמנו, להתייחס אל עצמנו בדרך יפה ומתוך כבוד. כשאנו עוברים דיבור פנימי שלילי אחרי טעות או אתגר, יש לנו הזדמנות לשנות את המבט ולהפנות לשפה חיובית. השימור על שפה אופטימית ורכה כלפי עצמנו וקבלה רדיקלית של כל הדפוסים, החלקים והסימפטומים שלנו, יכולה ליצור שינויים חיוביים בחיינו. 

להאמין בצמיחה

אפשר להסתכל על עצמנו במקום כאל מכונה שמייצרת תפוקות, כאל עץ שצומח בשדה. אף אחד לא יצעק על העץ – למה הוא מנשיר עלים בשלכת או למה לקח לו כל כך הרבה זמן לגדול? זה ידוע, שיש לטבע התפתחות וקצב משלו. ברגע שאנחנו מאמינים ומזדהים עם הטוב שלנו, אנחנו מאפשרים צמיחה. אנחנו מאפשרים לתהליכים לפגוש אותנו בצורה רכה יותר. זה לא שאין קשיים, כאב, עצב או צער. יש. אבל כבר פחות יש קישור של מציאות שלילית למהות הפנימית: אני תמיד טוב/ה.

Image by 愚木混株 Cdd20 from Pixaba