"ישנם שלושה סוגי עסקים בעולם: העסק שלי, של האחר ושל אלוהים…"
קרה לכם פעם שאמרתם למישהו "לא" והמשכתם להרגיש אחר כך לא טוב?
או אולי שהשתגעתם מדאגה על חיים של אדם אחר? (ילדים/בני זוג)
קורה לכם שאתם ישר ממהרים להציל מישהו/לפתור בעיה/להגיב/לֽרצות?
שכעסתם על העולם/היקום/המציאות ושאלתם את עצמכם: "למה זה קורה לי?"
או שאולי לקחתם אחריות על חיים של מישהו אחר וזנחתם את החיים שלכם?
היום נדבר על כלי שמאוד עוזר למיקוד וחזרה לכוח שלנו והוא: "הפרדת שדות" (ימימה).
בשפת הפסיכולוגיה המשפחתית של המטפל בואן זה נקרא "מובחנות",
ובשפה העממית: "זה שלו/ה" 🙂
אז מה זה בעצם השדה שיש לכל אחד מאיתנו?
השדה הזה הוא המרחב התודעתי שלנו. אפשר לראות את זה ממש כשדה, שבו יש לנו מרחב אישי, מוגן, בטוח, שלם. מרחב שבו אנחנו מגדלים ומטפחים את עצמנו, 'משקים' את הרצונות שלנו ודואגים להתפתחות של עצמנו. במצב אידיאלי, אנחנו עסוקים בעסקים של עצמנו. מחליטים מה נכנס ומה יוצא, מה יכול להישאר ומה לא, הגבולות ברורים לנו, יש גדר שמקיפה את החצר, אנחנו ממוקדים, מרגישים סיפוק ומלאות.
איפה זה מתחיל להסתבך?
בפועל, לרוב אנחנו מעורבבים עם הסביבה ומופעלים ממנה. יש לנו גם קולות ורצונות שספגנו בתוכנו מילדות, שהם לא בהכרח שייכים אלינו ולא מבטאים את מי שאנחנו. ההתמזגות הזאת היא לרוב טבעית, וקורית מעצמה כי אנחנו יצורים חברתיים וזקוקים לקשר. אך זה מסתבך כשאנחנו נוטשים את השדה שלנו באופן מתמיד, ועוברים לבלות בשדה אחר. זה קורה כי לא טוב לנו עם עצמנו.
ואז, כשאדם מבלה זמן רב בשדה של אחרים, מתחילות להיווצר תופעות פחות נעימות כמו: ריצוי, מניפולציה רגשית, נטישה של העצמי, איבוד רצון העצמי, איבוד העצמי לגמרי (מחיקה), דאגת יתר, דרישה, ציפייה מהאחר שלא מתגשמת, אכזבה, כעס, ריקנות – עקב חוסר מילוי של החיים שלי ועוד. וגם להפך, כשפולשים לנו לשדה, אנחנו נחווה כפייתיות, מתח, לחץ ונגיב בצורה עוינת, בתוקפנות או בפאסיביות יתר ועוד.
לפעמים, המציאות החיצונית מאוד משכנעת אותנו שכן צריך להתערבב ולהתערב, זה קורה במיוחד בקשרים בין הורים וילדים או בין בני זוג. הורים מרגישים אחריות רבה על הילדים עד כדי מיזוג טוטאלי איתם. אבל ברור לנו, שכשאנחנו במיזוג טוטאלי עם אדם כלשהו, אנחנו לא באמת פנויים לראות אותו באמת או את עצמנו. במצב כזה, גם לא נוכל לעזור ולתת נתינה אמיתית. משהו שם מתפספס ואנחנו מגדילים את נקודת העיוורון שלנו.
הפרדת שדות
הפרדת שדות זה כלי שבו אני כמו מציירת לי את העיגול שסביבי. שרטוט גבולות. ממש כמו בגן, כשלימדו אותנו על המרחב שלי והמרחב של האחר ואמרו לנו לעמוד ולהרגיש מתי אני מתחילה ומתי הילד עם הבמבה והנזלת נגמר. זה בעצם להחזיר לעצמי את הכוח שכן יש לי, גם אם הוא כרגע ממש דל ועלוב. עכשיו, חשוב לציין שלכל אחד יש את הגבול שהוא צריך לשים לעצמו. זה ממש לא גבול גורף שכולם צריכים להציב, להפך – זה כל כך עדין ודק, שכל אחד ממש יודע את נבכי נפשו – איפה בשבילו זו התקדמות.
למשל, אם מישהו מבקש ממני עזרה ואני כרגע לא יכולה או לא בכוחות לתת עזרה, והאוטומט שלי זה ישר להציל, לעזור, לתמוך, להיות גם אם זה בא על חשבוני – אני חוזרת לשרטט את הגבול הנכון עבורי – לחזור לעשות סדר: מה שלי כאן, מה תפקידי, האם כעת זה הזמן הנכון וכולי.
וכן במצבים שבו האחר עושה פעולה או אומר משהו שמפריע לי, ומעורר בי תחושות קשות. זה קורה בד"כ במשפחה, שבה יש רמת מיזוג גבוהה בין המשתתפים, ושם העבודה יותר מאתגרת. אם זה בן זוג, ילד, הורה או איזה דוד שרואה אותי באירוע וזורק את ההערה שלו, בכולם יש עבודת הפרדה שאפשר לעשות. אבל נשים לב, שהגיוני שברגע שהאירוע קורה – לא מצופה מאיתנו להצליח להגיע לרגיעה ולהבין תובנות. לפעמים נכעס, נכאב, ניעלב. אחר כך, בזמן רגיעה, אפשר לתרגל את הכלי הזה, מה באמת היה באחריותי באותו הרגע, ומה כלל לא היה שייך אליי. מה שלי. מה שלו. עם הזמן והתרגול, נתרגל לפעול ממקום יותר מודע ופחות מופעל רגשית.
עכשיו, זה לא אומר שאנחנו הופכים להיות מנוכרים ורובוטיים (למרות שגם זה נצרך לפעמים), אלא מבחינתי המטרה היא להפך, להתחבר באמת אל עצמנו ומתוך כך גם לאדם השני. זה להיות קשובה לעצמי, ולעסוק במה שמוטל עליי, ולא להיות עסוקה בהאם האחר עושה את העבודה שלו. כי אתם יודעים איך זה, אם נחפש – נמצא בדרך כלל משהו שלילי, נאשים או נבקר.
היום חשבתי על הפסוק: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". בד"כ מפרשים להחריש – להיות בשקט. אבל גם חשבתי שזה יכול להיות במשמעות של חרישה. יש לי שדה ותפקידי לחרוש אותו. בזה אני יכולה להיות עסוקה. כלומר, אני אתעסק בלחרוש את ה'שדה' שניתן לי, הבורא מצידו יעסוק בלתקן את מה שצריך עבורי. דרך מצוינת להוריד דאגה ולהגביר את רמת השלווה בחיים.
מוזמנים להגיב כאן למטה. קוראת הכול ומגיבה 🙂