מתי בפעם האחרונה אפשרת לעצמך לבטא את כל האנרגיה הפנימית שיש בך?
כמה פעמים ביום אתה עוצר לרגע, פשוט כדי לחיות את האנרגיה שקיימת בך? לא למחשבות שמתעופפות בראשך, אלא לאנרגיה הזו שמבעבעת מבפנים. כן, אותה תחושה של כוח פנימי, של רצון עז לצאת אל העולם, לשתף, לבטא את מי שאתה באמת, להשתחרר, לשיר, לבכות. מתי בפעם האחרונה הרשת לעצמך לשחרר אותה? מתי בפעם האחרונה היית אתה? מבלי מחשבה שמגיע איזה שוטר ועוצר את זה. ממש כמו המים שזורמים בנהר שוטף וקוצף, מתי כל כולך היית זרימה חופשית, משוחררת מכל עצירה או מילה או מבט או ביקורת, או מה שמישהו אחר רוצה שתעשה או תהיה?
חשוב לזרום
אנחנו כל כך עסוקים ביומיום, ברשימות משימות אינסופיות, בתיאומים, במטלות הבית, בעבודה… שהרבה פעמים אנחנו שוכחים לעצור ולתת מקום לעצמנו, לרגשות שלנו, לרצונות הפנימיים שלנו. אבל אם ננסה רגע לעצור, לנשום עמוק, ולהתבונן פנימה – מה אנחנו מרגישים? כשאתה מנסה לבטא את עצמך, את המחשבות העמוקות, את הרגשות הבלתי מוסברים – איך הגוף מגיב? הרבה פעמים הגוף שלנו מגיב בבטן מתהפכת, בלב שמתחיל לפעום מהר יותר, בגרון שנסגר. זו לא סתם תחושה, זו תגובה גופנית שמעידה על משהו עמוק יותר. הגוף יודע שמשהו בתוכך רוצה לצאת, להשתחרר, להיחשף. מה קורה כשאנחנו מונעים מעצמנו את האפשרות הזו? כשאנחנו בוחרים לשתוק, להדחיק, לא לבטא את עצמנו? התוצאה היא פעמים רבות מתח, לחץ, תחושת אי נוחות פנימית, כאילו משהו בתוכך כלוא ולא נותן לך מנוח.
עצם החיים
ביטוי עצמי הוא לא מותרות – הוא צורך בסיסי. הוא מאפשר לנו להרגיש חיים, מחוברים, שלמים. אנחנו יצורים חיים, שזקוקים לחיים של זרימה טבעית של הכוחות שלנו. כשזה לא קורה, ואנחנו לא מקבלים תנאים מיטיבים לעשות זאת, אנחנו נראה עצב. מחלות. צער. וזה דבר שמאוד מכביד ומצער אותנו. יש כזה ביטוי שאומר: רק אל תפריע. זאת אומרת, אנחנו בני האדם נוצרנו פשוטים, כמו העץ שמביא פירות, והחתול שצד דגים בנהר. יש זרימה טבעית של חיים.
אז הפוסט הזה הוא תזכורת לנוע
הזמן לעצמך רגעים קטנים של ביטוי עצמי ביום-יום. זה יכול להיות בצורת כתיבה, ציור, דיבור, או אפילו לרקוד באמצע הסלון. האנרגיה הזו שבפנים לא נועדה להישאר כלואה. היא נועדה להשתחרר, להאיר את העולם, ולחבר אותך לעצמך.
כמה פשוט, ככה חשוב.