להיות בחמלה כלפי עצמי

מציאות החיים שלך לפעמים כואבת. מאוד. את תקועה בתחום אחד או יותר וזה נדמה שהחיים רצים בלופים, לא מגיעה לאן שרצית. כבר לא זוכרת מה רצית ואת חווה הרבה אשמה, שזה בגללך שזה אשמתך, שיכלת אחרת.

 

אולי בעצם את זאת שהרסת הכול, והכול בגללך. והקולות בראש ממשיכים ואת רק רוצה לצעוק, שמישהו יוציא אותי מכאן. שמישהו יראה, יעזור, יהיה שם ויוביל אותי לנקודה הבאה. ואת בעיקר מרגישה לבד. שאין שם אף אחד.
כמו לצעוק מתוך בור ותהודה חזקה את רק שומעת הד של עצמך.

 

להישבר

 

ואז מגיע הרגע שאת מחליטה להשבר, יזום. בלי לחשוב בלי להתייחס למי ומה יגידו ויחשבו פשוט לתת לכל מה שרוצה לצאת, שיצא. כי את יודעת שיש מי שמבינה אותך הכי טוב בעולם, ויש מי שתמיד שומעת אותך – וזו את. זה הרגע שבו את מבינה שיש בתוכך כוח ממש חזק ועוצמתי – והוא הכוח של החמלה.

 

מי ירפא ליבי? 

 

ואם את לא תחמלי עלייך, מי יחמול? כי רק את יודעת שאת עוברת כל כך הרבה, שאת מתאמצת, שאת רוצה את הטוב, וכל פעם מתפספס לך, לכאורה. ויש את הקול הזה שאומר לך: "חמלה? לא מגיע לך חמלה". להפך, את צריכה להיות מאוד נוקשה וברורה עם עצמך, מאוד להחזיק ולראות כל פעם איפה טעית, איפה את לא מספיק, איפה את לא בסדר, מה את לא רואה על עצמך, איפה נקודת העיוורון שלך? ואת הרי יודעת שיש לך המון נקודות כאלה.

 

נו כבר, תתקדמי!

 

אבל זה, בדיוק הקול של הבחוץ. של מה שכולם אומרים היום: להתקדם! להשתנות! לצאת מאזור הנוחות! רק ככה מתקדמים. ואת יודעת משהו, אולי זה נכון לאנשים מסוימים. אולי זה טוב לתקופות מסוימות. אבל רגע, לך, זה עוזר? אותך זה מקדם או מייאש? כי אם זה מייאש אותך לשמוע "לתקן" אז סימן שאת כבר באובר מאמץ, את מנסה להיות משהו שאת לא. ולהיות הבנאדם הזה הנאור שמתקדם ומתפתח ושומע פודקאסטים, והולך למטפלים רגשיים ומשלם אלפי שקלים על ייעוצים. ובאמת הכול טוב, אין עם זה בעיה. למי שזה מתאים ונכון.

 

ומה נכון לך? מה הנשמה שלך מבקשת?

נכון, היא רוצה להתקדם בחיים, אבל על מה זה דורך בדרך? ואיפה הדרך הרכה שנסללת לאט אבל בטוח, הדרך שבה את אוהבת את עצמך, מקבלת את מה שקורה לך, ונותנת לעצמך מקום להיות, לחוות, לבכות כשעולה, מקום להיות מבולבלת, לא יודעת, חסרה.  זו איכות של אנרגיה, שהיא לא פחות חשובה. היא לא "חלשה". היא ממש העוצמה שלך.

העולם זקוק לאנרגיה הזאת. האנרגיה שמכילה, שנותנת מקום.

 

וכן, יש בתוכך גם המון כאב, וכעס, ועצב. 

אבל זה לא אומר ש"זאת את". אלא שיש בך גם וגם. גם חלקים קשים וגם חלקים רכים.

ומה יותר חשוב מלתת אהבה וחמלה, זה להשקות את הגן, את השממה והצמאון שהאדמה שלך הרגישה כל השנים, כל הטראומות, הניכור, הסבל שחווית. אולי את גם לא יודעת ולא מאמינה שיש בך את הכוח הזה, להצמיח, להשקות. כי המון שנים החסירו ממך וגרמו לך לחשוב שזה מה שאת – עץ שלא זז. עלה שנבל.

ואת יודעת, שיש כוח שאומר לך "גדל". יש כוח כזה, גם כשהעלים שבחוץ יבשים וחסרי חיים – 

חמלה-  יש בה את האותיות מ"ל – אפשר למול את העלים היבשים, ולהצמיח חדשים.

וזה בכוח של אמונה.

 

אז היום, טו בשבט, ראש השנה לאילן

תסתכלי קצת על הטבע, ותראי את עצמך כמו שתיל ועץ קטן

שצומח מתוך האדמה

מתוך החמלה

ותחפשי מקום קטן שבו את יכולה לעצור ולנשום, אפילו רק לרגע אחד.

Image by Piyapong Saydaung from Pixabay