"בִּתִּי צְאִי מִבֵּית כֶּלֶא זְמָן קָרִיב עַם קָדְשֵׁךְ יַעֲלֶה
אֵל מִמָּרוֹם חָמַל עָלַיִךְ שָׂם קֵץ וָסוֹף לְצָרוֹתַיִךְ"
***
אתמול הייתי צריכה להגיע לפגישה מסוימת בתל אביב. יצאתי בדיוק בזמן וגם חישבתי זמן חיפוש חניה, בכל זאת, תל אביב. אז חיפשתי חניה ברחוב ואחרי סיבוב קצר של חיפוש הבנתי שרק חניון זה הפתרון. ראיתי לשמאלי חניון שנראה די סטנדרטי והחלטתי לחנות בו. בעודי נכנסת אל החניון, פתאום שמתי לב שאין בו אף שלט, כמה עולה, הוראות, משהו.
ירדתי עם הרכב לקומה -1, וראיתי אישה שיוצאת מהרכב.
"סליחה, כמה עולה פה חניון?". שאלתי.
היא הסתכלה עליי במבט מוזר ואמרה לי: "זה חניון של בניין פרטי, אין כאן תשלום"…. "מצחיקה…" היא הוסיפה.
אה. אופס. באמת אני מצחיקה. כנראה ממש ריחפתי. טוב, יאלה, נצא מפה.
אני עולה בחזרה, ומגלה ש… השער סגור. רגע, רגע… לא. זה לא קורה לי.
"כן, זה בדיוק קורה לך". אמר הקול השני בתוכי.
אני תקועה פה. אני בכלא. השערים נסגרו עליי ואני תקועה פה. אף אחד לא יוצא עכשיו וגם איך יפתחו לי את השער? אני מביטה בשער הגדול והחסום והתחושה של המחנק הולכת ועולה. אני תקועה פה, אני בתוך מקום חשוך, מגעיל, מלא עשן, מביטה בעוברים והשבים ברחוב. אני תקועה פה!
טוב, בזמן כבר לא אגיע. וגם אם אצא מכאן בזמן, אצטרך לחפש שוב חניה ומי יודע אם אמצא. אבל איך אני אמורה לצאת מכאן?
טוב, צאי מהרכב. תעשי משהו מועיל. יוצאת מהרכב. אה! החשיבה הרציונלית חזרה אליי. אני אעלה במעלית ואדפוק בדלת של מישהו מהבניין והוא יפתח לי את השער. כן, בדיוק ככה תכננתי את היום שלי, לדפוק למישהו בדלת: "היי נתקעתי לכם בבניין אפשר לחלץ אותי בבקשה? תודה". טוב, זה לא הזמן לרחמים עצמיים.
נכנסתי למעלית, ובדיוק יצא איש עם כלב (ככה זה בתל אביב, אנשים עם כלב בכל מקום). "סליחה, אני נתקעתי פה עם הרכב, אתה יכול בבקשה לפתוח לי את השער?" "כן, בטח…אני רק ארד למטה להביא את השלט ו…." נסגרה המעלית. רגע, שניה!… אני עולה פתאום לקומה רביעית. מה קורה פה? נכנס שליח של פיצה, אני קצת פורקת: "תל אביב הזאת, החניה, הבלאגן , נתקעתי פה.." השליח מביט בי בהזדהות, כן, ככה זה פה.. טוב, מגיעים לקומה הראשונה שוב, האיש עם הכלב עדיין שם. "אה יופי" אז בואי אני אפתח לך את השער. תקשיבי, ממש כאן ממול יש חניה גדולה, תפני שמאלה ואז ימינה, זה שם.
"תודה רבה" אני משיבה בחזרה.
נשימה. מגיעה לרכב שוב, מחכה דקה. השער מתחיל להיפתח, ואני יוצאת אל החופשי.
****
הרגעים האלה שעמדתי שם מול השער החסום, הרגישו לי נצח. פתאום יש חסימה. יש שער שצריך לעבור. זה קורה ומגיע בלי שתכננת. כביכול לוקח אותך אחורה. זה הזכיר לי את הנפש הכלואה. את הנפש שנמצאת במיצר, בכלא. שלא באשמתה. ולא בבחירתה או שליטתה. ברגעים האלה, כל מה שצריך זה לא מאבק, ולא מלחמה, אלא הסכמה. לא להיבהל מהחסימה. ולדעת שגם זה יעבור.