להקשיב לגוף

הפוסט היום מוקדש לאהוב יקר שקיבלנו במתנה ונמצא איתנו לאורך כל המסע כאן: הגוף שלנו. הגוף הוא ביטוי לנפש, לכוחות חיים שמחפשים ביטוי ומענה. הידעתם? הרבה פעמים כשאנחנו מרגישים מוטרדים, עצובים, כועסים, זוהי בכלל תנועה שמתחילה מהגוף. במאמר היום, ניגע בנושא ההקשבה אל הגוף, ומיקוד תשומת הלב בחוויה הגופנית, ככלי לריפוי.

אז איך הכול התחיל?

כשהיינו ילדים (בערך עד גיל 6), במצב טבעי, היינו משוחררים לגמרי. קמנו שמחים ומאושרים בקפיצה בבוקר, סקרנים ליום חדש שמתחיל. ביטאנו כל תחושה שעלתה לנו בגוף, כשכאב- בכינו, כששמח- שמחנו, הרגשנו את החופש להתנועע ולנוע במרחב בלי עכבות, היינו מסוקרנים לבדוק את הגבולות של הגוף שלנו, איפה אני מתחיל ונגמר, ואיפה מתחיל האחר. יכולנו למצוא את עצמנו רצים בכל הבית דקות ארוכות, מצד לצד, ידיים על הרצפה, רגליים למעלה, גלגולים, וצחוק מתגלגל לאורך כל הדרך.

המעבר למוח שמאל

עם השנים (והמעבר מהגוף לראש-לשכל ולמושכלות, בעיקר כתוצאה מחינוך נוקשה), התחלנו להתרחק מהקשר עם הגוף, ועם ההקשבה הבסיסית אליו. כך למשל, אם "השתוללנו", "יותר מידי" – רצנו מספה לספה, במהירות מסחררת, אימא יכלה לצעוק: "די, די מספיק להשתולל. נו, תיזהר, שלא תיפול". אם לא היינו רעבים בכלל, ההורה ישב להאכיל אותנו עד שנסיים הכול. דוגמאות נוספת: "אם לא תאכל יבוא שוטר", "אם תסיימי את כל הצלחת – תקבלי שוקולד". או למשל, אם היה בא לנו פתאום לשיר בקולי קולות – המילה "שקט!" מיד השתררה באוויר. וכך בעצם בצורה לא מודעת, לימדו אותנו לא להקשיב למנגנון בסיסיים של רעב, ביטוי עצמי, ותנועה קשובה לגופנו.

תנועת הנשימה

השער הכי משמעותי אל הנשמה שלנו, אל הרוגע והשלווה, הוא "הנשימה". הנה ממש עכשיו, איך הנשימה שלכם? מלאה? חלקית? עצורה? איפה היא נעצרת? כמה היא קצרה? הנשימה היא הצעד הראשון בחיבור אל הגוף, הנפש והנשמה. הנשימה מאפשרת לחמצן להגיע אל הגוף בצורה נכונה והיא ממש הזנה. בדיוק כמו המזון שאנחנו אוכלים, גם הנשימה יכולה להזין אותנו ואפילו להשביע. כשאנחנו מרגישים חרדה, כאב בלב, או כאב בכל אזור אחר בגוף ומבקשים לקבל הקלה – כדאי לפנות אל הנשימה. נשימה עמוקה, מעגלית. כמה פשוט. אבל קשה לנו לנשום עמוק, כי זה כואב, כי זה תקוע. אולי זה מרגיש כמו בזבוז זמן בתוך כל הלחץ. אבל אולי הסיבה ללחץ היא חוסר הנשימה? זה מעגל גופ-נפש שמזין את עצמו. אז שווה להשקיע בעצמנו כמה דקות ביום, לא?

איך הנשימה?

אם נחזור לינקות והילדות, זו התקופה שבמצב תקין אנחנו נושמים בה הכי טוב. נשימה עמוקה מהבטן, נשימה שמזינה את כל הגוף. אפשר פשוט להסתכל על תינוק ישן, ולהבין איך אנחנו "אמורים" לנשום. אחד התרגולים הטובים שאני מכירה לנשימה מעגלית הוא תרגיל הנשימה של "wim hof" שנמצא ביוטיוב. מוזמנים להיכנס לשם ולהתנסות. גם אם לא הצלחתם לבצע הכול כפי שמופיע שם, עצם המודעות לנשימה, למשאב הזה שקיים בנו, והיכולת לחזור ולהשתמש בה – תשמש אתכם במצבי כאב ומצוקה פיסיים או רגשיים.

תחושת בטן ושפת גוף

מחקרים מראים שרוב ההתרשמות שלנו מבני אדם, עוברת ברובה דרך שפת הגוף שלנו. בכלל לא דרך המילים שאנחנו אומרים או רמת האינטליגנציה שאנחנו מביעים. רובנו גם מרגישים במהלך היום המון המון תחושות בטן, כיווץ או התרחבות, בתוכנו, למשמע דיבורים מסוימים או למראה שאנחנו רואים. אבל בגלל שהתרגלנו לא להקשיב לגוף, אנחנו שמים אותו בצד ומתרכזים במלל שנאמר. בכלל בדור שלנו, כששפת הגוף הולכת ונעלמת, עקב השימוש המוגבר בוואצאפ ובסמרטפונים, הקושי רק מתגבר באמת להרגיש את הדברים בגוף הפיסי. והרבה פעמים גם אנחנו לא מבינים נכון, כי חסרה החוויה, המבט, התקשורת הלא מילולית שעוברת בינינו במפגש רגיל.

אכילה רגשית

ואם כבר אנחנו מדברים על תחושות בטן – גם ברמה הכי פשוטה, של אכילה אפשר לראות את מידת הקשיבות שלנו לגופנו. כמה פעמים קרה לנו שהבטן צעקה לנו "וואוו, זה יותר מידי אוכל! אין לי מקום" והמשכנו… או שאכלנו מאכלים שהם פחות טובים לנו. וזה בסדר, זה גם חלק מהמסע שלנו כאן, ללמוד מה מכאיב ומה נעים עבורנו. גם כאן הנפש מדברת איתנו דרך הגוף, דרך האכילה, מראה לנו שחסר לנו משהו בנפש שאותו אנחנו מנסים למלא עם אכילה ("אכילה רגשית"). כולנו נמצאים שם במידה זו או אחרת. העניין הוא לא לבקר את עצמנו במקומות האלה, אלא לשים לב. "וואי, לפני שניה אכלתי. מעניין שהתעורר בי שוב הצורך לאכול..". למתקדמים אפשר גם לשאול "מה חסר לך כרגע? משהו מטריד?", ואולי במקום הזה אפשר גם לתת כמה נשימות מזינות. לאט לאט לומדים לתקשר שוב עם המקומות החבויים בתוכנו.

"אין לנו דרך אחרת – מוכרחים לרקוד"

….אז נכון שיש לנו ראש מצוין ומוח יוצא מן הכלל אבל גוועלד איפה הרגליים?" (ר' שלמה קרליבך)

אז כן, יש בנו עוד חלקים חוץ מהשכל החושב, יש בנו את הצורך לנוע, להניע את האיברים הפנימיים. גם הנפש וגם הגוף זקוקים לזה. גם הרמב"ם כותב שכל זמן שאדם מתעמל וזז, זה ישמור עליו בריא כל ימיו. מעבר לזה, הביטוי הרוחני הכי גבוה שיכול להיות הוא ריקוד. דווקא המקום הזה שאין בו מילים, אין בו שכל, אין בו הגיון וגם אין בו בהכרח צורה, הוא המקום שיכול לרפא, ולהרים את כל הגוף והנפש, אל חוויה של שמחה ועונג. עם השנים למדנו להצטמצם, להתכווץ, לחיות עם הכיווץ, ובגדול להתעלם מהגוף שלנו. אז אפשר להתחיל לחזור אל התנועה שתמיד קיימת בנו, תנועת הגוף. האמת, שזה לא להמציא שום דבר אלא רק להיזכר.

החוויה הנשית

כנשים, החוויה הגופנית החודשית טומנת בחובה התקרבות וחיבור אל הפנים שלנו, אל הנפש ואל הנשמה. המחזוריות השלמה של הווסת, של הלידה, היא דבר שפיסית, לא ניתן להתעלם ממנו (גם כשממש מנסים להדחיק את זה במסרים של הפרסומות) וגם לא רצוי להתעלם. החוויה הנשית טומנת בחובה הרבה מידע נפשי חשוב. למרות הפרסומות של היום שמנסות לתאר את הווסת כמשהו שצריך להדחיק ולהתעלם ממנו, וזה גם מובן למה – נשים רבות חוות את הימים האלו כימים פחות נעימים, כואבים, ימים של סבל. יש כאן מקום שאפשר להתחבר אליו מחדש, כאל מבנה ייחודי שניתן לנו כנשים, וגם שם להכניס תנועה וחיים ואור. אפשר ללמוד הרבה מהתנועה הנשית הפנימית, המעגלית, כמו הנשימה, הפעימה של הלב שלנו, הקצב של הריקוד – כולם הם שערים אל הנפש שלנו.

אז נשים לב היום – לנשימה. לתנועה. לקצב הלב. למה שעולה מהגוף. לאט לאט, נתיידד עם התחושות ונלמד לתת להם מקום. בהצלחה ובהנאה 🙂

 לפוסט נוסף שעוסק באכילה רגשית ובגופנפש לחצו כאן