החיים שלנו הם תנועה. הם מלאים בשינויים.
ובשינויים האלו, בכל יום, אנחנו פוגשים את עצמנו בצמתים שונים של החלטות ובחירות.
החל מהחלטות גדולות ומשמעותיות כמו מה נכון לי בחיים? לאן אני שייך? איפה נכון לי לגור? האם להמשיך קשר או להפרד, האם ללמוד את המקצוע הזה או הזה? האם לשים את הילדים בלימודים כאלה או אחרים?
וכלה בהחלטות יומיומיות של מה לאכול הבוקר?
אבל לא פחות מקבלת ההחלטה עצמה, חשובה מאוד הדרך שבה אנחנו מקבלים אותה.
דרך אחת היא מתוך ייסורים, שנאה עצמית, הלקאה עצמית, אשמה וביקורת, והדרך השנייה היא דרך חומלת ואוהבת כלפי עצמנו וכלפי המצב.
כשאנחנו נעים מתוך "בעיה" שצריך לפתור, בתת מודע אנחנו בעצם מרגישים שאנחנו לא טובים. שמשהו לא בסדר איתנו, שצריך לפתור אותנו, וזה יוצר אצלנו מקום של דאגה, פחד, חשש, מעמסה רגשית וחוסר יכולת להתמודד.
לעומת זאת, כשאנחנו מבינים שכל המצבים בחיים, הם צרכים שמבקשים לקבל מענה, כבר בשינוי הסמנטי הזה, משהו יכול להירגע. אני לא "בעייתי", אלא יש לי צורך כלשהו שמבקש מענה. עצם ההכרה בכך, גורמת ליחס אחר כלפי עצמי. יחס יותר אוהב, חומל, מחובר.
אפשר לקצר את זה ולומר כך:
ננסה לנוע בחיים
לא מתוך:
בעיה – פתרון
אלא מתוך:
צורך – מענה.
איך זה מרגיש לכם?
תגובה אחת