מה עושים עם הבדידות?

היום קצת נדבר על תחושה שמוכרת לכולנו: הבדידות. כבר דיברתי עליה בפוסט אחר אבל אני רוצה להעמיק היום גם באבחון הקושי וגם להעמיק ביכולת שלנו לשאת את הבדידות ולהסתכל עליה יותר לעומק.

בדידות

בדידות היא אכן תחושה נפשית מאוד קשה. כמו דקירה בלב, צער, עצב, דיכוי של כוחות. יש רצון כל כך חזק להתחבר, אבל הוא לא מקבל ביטוי. והפער הזה בין זה שרוצה לזה שלא מצליח להשיג את זה מוביל לתסכול מאוד עמוק, וגם לתחושה שמשהו לא בסדר. או יותר נכון: "אני לא בסדר", "משהו דפוק אצלי", "משהו מדרדר". כל התחושה הנפשית מאוד משכנעת. בימים שלנו, אדם יכול להעביר שבועות מבלי לפגוש אף אחד. מבלי לבטא את עצמו, וכך כל הרגשות נשמרים בפנים, נאגרים, צוברים תסכול, כעס, אכזבה, והאדם הבודד (שזה כולנו) נשאר עם כאב מתמשך של נטישה. למה עזבו אותי? למה לא פונים אליי? למה אני לא מוקף באהבה ובחום?

סימנים לתחושת בדידות

חוקר בשם ראסל (1996) פיתח שאלון שבחן בדידות והנה השאלות שמופיעות בו:

1. 1. באיזו תדירות אתה מרגיש שאין לך עם מי לדבר?
   2. באיזו תדירות אתה מרגיש מנותק מאנשים סביבך?
   3. באיזו תדירות אתה מרגיש בודד?
   4. באיזו תדירות אתה מרגיש שחסר לך קשר קרוב עם מישהו?
   5. באיזו תדירות אתה מרגיש שהחברים שלך לא באמת מבינים אותך?
   6. באיזו תדירות אתה מרגיש שאין לך מי שיתמוך בך באמת?
   7. באיזו תדירות אתה מרגיש שאין לך חברים אמיתיים?
   8. באיזו תדירות אתה מרגיש שאנשים סביבך לא קרובים אליך?
   9. באיזו תדירות אתה מרגיש שאין לך עם מי לחלוק את רגשותיך?
   10. באיזו תדירות אתה מרגיש בודד גם כשאתה עם אחרים?

תוספות שלי

האם את/ה מוצא את עצמך…

• • בודק את הטלפון כל כמה דקות לראות אם יש שיחה או הודעה

• • מחכה שיגיע איזה משהו שיסעיר את החיים וירגש אתכם (אפילו מלחמה/אזעקה/סבל/קושי)

• • נשאב לחיים של אחרים, לסיפורים של אחרים, להסתכלות על החיים של אחרים

• • מוותר על יציאה עם חברים באופן תדיר

• • מאמין ש"אין אף אחד שם בחוץ"

• • מרגיש שאי אפשר לסמוך על אף אחד היום

• • מאוכזב מאנשים ספציפיים וחושבים על הכאב שהיה איתם (בני זוג, משפחה, חברים)

• • מרגיש תחושת ניתוק רגשי, אפטיות, כאילו יש מסך ביניכם ובין העולם

• • מרגיש רוב הזמן עצב, וחוסר אונים לגבי החיים

• • נמנע מלפגוש אנשים מחשש להיפגע

• • מתגעגע לקשר, מחפש קשר עד כדי כאב פיסי

• • מרגיש תסכול בכך שלא מבטא את עצמך

• • מרגיש לא מובן
  • יכולים להוסיף משלכם….

אם מצאתם את עצמכם באחד מהסעיפים האלה, או חלקם, יכול להיות שאתם סובלים מתחושה של בדידות. תחושה שהיא נחלת רבים מאיתנו כיום. הסבל הזה הוא חוויה קיומית שיש מה לעשות איתה, ולא בהכרח בכיון של "עשייה". גם אם הכאב הזה מאוד גדול, ולא נעים, הוא מסמן לנו משהו והוא מאותת שנמצא את המענה אליו.

איפה כולם?

כולנו מצאנו את עצמנו אחרי הקורונה, מבודדים, בבת אחת, ללא אנשים שהיו. באופן כללי, אפשר לראות שאנשים תמיד באים ונכנסים לחיים שלנו. זו תנועה. אבל כן, יש מצבים שהתנועה של האנשים בחיינו מאוד דלה, ובמיוחד מאז שיש לכל אחד סמרטפון, הלימודים – בזום, המשפחה כבר לא מלוכדת כמו פעם, יש המון זמן מת אבל אין ביחד שאפשר להתמלא ממנו, וכך האדם המודרני מוצא את עצמו בודד מאוד ולדעתי הנתונים על הבדידות הם הכי קיצוניים שהיו. ומכאן גם התמכרויות ואובדנות.

הבושה

בפוסט הקודם באמת דיברתי על חוויה של בדידות היא חוויה שקשה להרגיש. אבל אם כולנו מרגישים ככה, האם פעם נתקלתם במישהו שהודה בזה? שהודה בפניכם שהוא בודד? נראה שהחברה של היום עסוקה בלהסתיר את הבדידות כמה שאפשר. כשאדם אומר שהוא בודד, זו לכאורה הבושה הכי גדולה שיכולה להיות. "אין חברים", "אין עם מי להיות", זו חוויה מאוד קשה בנפש, ולחשוף אותה מול כולם זה להודות בחולשה מאוד גדולה. רוב האנשים ינסו להסתיר את זה שהם לבד, בכל מיני דרכים (הסתכלות בטלפון, הימנעות מלפגוש אנשים – לא נפגש, אין חיכוך עם הסבל שאני חוזר בסוף ללבד , אנשים גם מפתחים חיים שלמים כ"עצמאים שלא צריכים אף אחד"), התמכרות לאוכל, ריגושים, סמים ועוד. אז למרות שהבדידות מתרחשת בכל הגילאים והיא מקוננת בתוך רבים מאיתנו, זו עדיין בושה לפנות לאנשים ולבקש: תהיו איתי.

איך מתמודדים עם החוויה הזו, של הבדידות?

קודם כל, לדעת, שלהיות בודד זו חוויה רגשית קשה שמגיעה מעצם הקיום שלנו. חשוב להבין שזה לא "אני" שיוצר אותה, או אשם בה, או אם הייתי עושה אחרת… אין קשר. כמו שנולדנו עם נטיות טובות ושמחות, כך עצם הקיום שלנו גם מכיל קשיים וזה אחד הקשיים בחיים. הבדידות הקיומית. זו חוויית נטישה מאוד חזקה, שמשתחזרת כרגע. יכול להיות שהחוויה הזאת כבר מוכרת לי מפעם, מהילדות. ויש כאלה שאומרים שזה אפילו מהנטישה של הנשמה את העולם העליון לפני שהיא ירדה לעולם הזה. אז אוקיי, אפשר קצת לנשום, זה לא הכול התחיל במה שעשיתי או לא עשיתי.

לדייק את החיים שלי

השלב הבא זה לראות מתי מגיעה התחושה של הבדידות? ואז אפשר לתת לזה מענה. למשל, אם אני מרגיש את הבדידות בעיקר בערבין, אולי כדאי ליצור לעצמי טקסים קטנים שמרגיעים וממלאים אותי – להכין לעצמי תה/שוקו חם עם ספר טוב, להאזין למוזיקה שאני אוהב, או אולי אפילו לצאת להליכה קצרה. אם הבדידות מופיעה דווקא כשאני נמצא בין אנשים, אולי זה סימן בשבילי שיש בי צורך עמוק יותר לקשר משמעותי ושווה לבדוק איך אני יכול ליצור שיחות אמיתיות וכנות יותר בקשרים הקיימים או למצוא אנשים שיש לי איתם יותר שפה משותפת. כלומר, הבדידות הזאת, עם כל הכאב התהומי שהיא מביאה, היא גם מאפשרת לנו להכיר את עצמנו טוב יותר, להבין מה חשוב לנו ולפתח עוגן פנימי שלא תלוי בגורמים חיצוניים. במקום להיאבק בה, אפשר לנסות להיות איתה, ללמוד ממנה, ולראות איך היא יכולה להפוך למקום של צמיחה ולא רק של כאב.

 

לבקש עזרה, להחשף

ולבסוף, אולי הכי חשוב – לבד לא אומר בודד. אפשר להיות לבד ולהרגיש שלמים, ואפשר להיות מוקפים באנשים ועדיין להרגיש ריקנות. אם הבדידות מרגישה כבדה מדי, זה בסדר לבקש עזרה – לשתף חבר קרוב, לפנות לטיפול, או למצוא קהילה תומכת שיכולה להכיל ולהבין. כדאי גם לתרגל לחשוף בעיני אחרים את הרגשות שלנו. כאן כל אחד יכול למצוא את האיזון שלו – אם אתה מרגיש כבר תקופה ארוכה מסוגר, תמצא מישהו אחד שאתה יכול לשתף אותו בקושי שלך, להביע את הקושי הזה החוצה יעזור גם לנרמל וגם להכיר ברגש הזה, והכי חשוב – לתת למישהו להיות איתנו ביחד בכאב. זה יכול להוביל להקלה. 

Image by 愚木混株 Cdd20 from Pixabay