במשך השנים האחרונות שאני נוהגת ברכב, אני נוסעת עם צפצוף חרישי מתמיד של מזגן.
זה לא היה ככה מההתחלה ואני לא זוכרת מתי זה בדיוק קרה, אבל בשלב כלשהו קיבלתי את הצפצוף הזה כחלק בלתי נפרד מהרכב.
כשאנשים נכנסו לרכב תמיד עלתה השאלה: "מה זה הרעש הזה?" ותמיד עניתי "זה המזגן, הוא עושה רעשים".
כשהייתי מקליטה משהו בוואצאפ, תמיד שמעתי אותו ברקע, את הצפצוף הזה, וכבר התרגלתי אליו.
הייתה תקופה שזה הפריע לי והלכתי למוסך כדי שיסדרו את זה. שם אמרו לי ש'אין מה לעשות', או משהו בסגנון של 'צריך להחליף הכול' ובקיצור שעדיף לי להישאר עם הצפצוף הזה.
אז כבר ידעתי. אני והצפצוף זה לנצח.
ובאמת כבר יותר לא שמעתי אותו באופן מיוחד והוא לא הפריע לי בכלל.
עד שבשנה האחרונה המזגן הפך לחלש – עד כדי לא מורגש, ופה כבר חשתי סכנת עצבים ממשית שעלולה להתרחש אם לא אתקן את המזגן, בכל זאת, יולי, אוגוסט.
והלכתי פעמיים למוסך, ושוב אותה תשובה: "לא כדאי", "לא רואה פה בעיה" וכל מיני כאלה.
אז כבר הבנתי. אני והרוח החלושה הזאת ביולי אוגוסט, זה לנצח.
נאהב את מה שיש.
***
ובשבוע שעבר, כשנסעתי לשבת אצל חברים, היישוב הלא מפותח שלהם החליט לא לתקן בור קטן באמצע היישוב. ממש לפני שבת, נסעתי במהירות רגילה ופתאום 'בום'.
מהסוג הזה שאחריו בא: "ססס… אווצ'".
הסתכלתי ימינה ואני רואה ש'המחשב של האוטו' (מסתבר שלאוטו יש מחשב! כל הכבוד לו) נמצא כרגע נפול בהגזמה על השטיח של המושב הימני.
אוקיי. כרגע זה לא בדיוק הזמן לטפל בזה. 19:20, נראה לי שכדאי להיכנס אל השבת.
***
ומה הקשר לצפצוף ולמזגן אתם שואלים?
אז היום הלכתי לסדר את המחשב הנפול אצל פחח באזור התעשייה. הוא סידר את זה די מהר ובקלות וגם לא לקח תשלום.
ובכן, בעודו מרים שם את המחשב ומחבר שם חיבורים, הוא הרגיש שהמזגן לא מוציא מספיק אוויר. אז בדרך אגב כזה הוא הוציא את הקופסא הלבנה שהייתה שם ליד. זה היה פילטר מפוצץ באבק עד אפס מקום.
העוזר שהיה לידו ניער אותו ואמר: "מה זה? לא ניקיתם את זה מאז שהאוטו קיים או מה?!"
(חחח אל תסתכל עליי, אני בכלל לא ידעתי שכ"כ רחוק מהמזגן יושבת קופסא שקשורה אליו)
אז העוזר ניקה את הפתחים היטב והחזיר למקום,
ואני הודיתי להם.
בעודי נוסעת פתאום קלטתי: וואו! כמה אוויר וקור!
והיי, מה קרה לצפצוף? הוא נעלם! הצפצוף האהוב והיקר שלי, הלך!
אחרי כל השנים שקיבלתי אותו וגוננתי עליו מפני הערות פוגעניות – זהו, פרח מהקן ברגע.
בעיקר הייתי המומה מהקלות שבה זה קרה, מהאגביות שבה זה התרחש, שהרי בכלל לא ביקשתי לתקן את המזגן היום!
ואז חשבתי כמה בחיים אנחנו לפעמים מסתובבים עם 'צפצוף' כלשהו, משהו שתמיד מפריע לנו ואנחנו לא יודעים איך לשנות, וכמה שאנחנו מנסים לשנות – אנחנו לא מצליחים. עד שאנחנו מתייאשים.
זה בהחלט מתסכל שיושבת לנו איזו בעיה (או כמה) באיזה מקום אחורי במוח או ממש בפרונט של החיים.
ויש לפעמים מקום כזה שבו דברים מתרחשים, כשמגיע זמנם. לא דקה קודם, ולא משהו שאנחנו בהכרח יכולים להאיץ. כי לכל חפץ או אדם יש הבשלה משלו, ורגע משלו שבו הוא מקיים או מסיים את תפקידו ויוצא לדרך חדשה.
לחיים.