על רגשות תת קרקעיים: אשמה ובושה

כשאני באה לשנות או לשפר את המצב שלי, או של מי שמגיע אליי להתייעצות, תמיד חשוב לי להבין מאיזה מקום הוא פועל, ופחות מה הסימפטום אותו הוא מבקש להסיר. הסימפטום, מבחינתי, הוא רק תמרור עצור, סימן למשהו שמתרחש ברובד עמוק יותר. ברגע שאנחנו נוגעים בשורש, מבינים מה באמת מפעיל את המערכת, הסימפטום מתחיל להעלם.

כך זה בעולם הפיסי הרפואי וכך גם בעולם הרגשות. אדם שמרגיש כעס או עצב, יש לו מחשבה, אמונה או תפיסה שאומרת משהו שלילי. אמירה שהאדם חוזר ואומר לעצמו בתת המודע. ועד שלא נזהה (ונפעל להסיר) את המחשבה/האמונה הזאת – גם בחוץ לא יהיה השינוי המיוחל.

היום אני רוצה לדבר על 2 הרגשות שלדעתי הם הכי עמוקים שלנו, והכי מפעילים אותנו. והם הקריוס ובקטוס של עולם הנפש: אשמה ובושה.

אשמה.

בכל אחד מאיתנו יש רצון להיות אהוב, ללא תנאי. אשמה פוגשת אותנו במקום שבו אנחנו מרגישים לא בסדר, בשורש זה מול ההורים, ויותר שורשי מזה: מול בורא עולם. בדרך כלל בחיי היום יום רובנו מתמודדים עם אשמה במידה זו או אחרת. כך למשל, כשאנחנו מבצעים מעשה שאינו תואם את הערכים והמצפון שלנו, כשאנחנו לא פועלים לפי מה שציפו מאיתנו, ואפילו במצבים שבהם אנחנו בכלל לא קשורים למה שנעשה. רגש האשמה מתלווה אלינו כמו דבק סמיך, לפעמים גם בפעולות יום יומיות ופשוטות. ("אולי לא הייתי בסדר כשהתנהגתי ככה" "אני כל הזמן עושה טעויות" ועוד). זה המבקר הפנימי הזה שלא נותן מנוח, שגורם לנו לחשוב שאנחנו תמיד לא איפה שאנחנו צריכים להיות. וזה בגללנו.

בושה

בכל אחד מאיתנו יש רצון לכבוד. להיות חשוב, שייך, מוערך לטובה, משמעותי, כמו כולם, בעל מעמד, במצב כלכלי טוב ועוד. כשאנחנו מרגישים שמשהו באחד מהדברים האלה מתערער, אנחנו חווים רגש של בושה ("למה אני לא כמו כולם?" "למה לי אין ולכולם יש?" "איך עוד לא השגתי את….?" )

הכנתי תרשים שעזר לי למפות את הרגשות שאנחנו חווים. בעיקר חשוב לשים לב שהאשמה והבושה יושבים בקרקעית ומתפעלים את כל העסק הזה. הם מתחת לגלים, בקרקעית של הרגשות שנראים לעין.

הרגשות האלה כ"כ עוצמתיים, כי בטבע שלנו אנחנו:

א. לא אוהבים להיות מקבלים, אלא נותנים. ולכן קשה לנו עם בושה.

ב. לא אוהבים להיות רעים, אלא טובים. ולכן קשה לנו עם האשמה.

ולכן, אנחנו נעשה הכול בשביל לא להרגיש את הבושה והאשמה, ונמצא לעצמנו כל מיני רגשות חלופיים כמו כעס, או הסתרה, ובכלל אנחנו נתכנן את החיים שלנו בצורה כזאת כדי שתמיד נצא בסדר מול עצמנו ומול הסביבה.

אבל מה שקורה, שהמאמץ הזה לצאת בסדר, ושלא יראו שקשה לי, בעצם מתיש אותנו לגמרי. כשבסך הכול, במקום כל המאמץ הזה, אפשר לפגוש בהבנה את אותם הרגשות. ואפשר גם לתת לעצמי להרגיש הכול. להרגיש שאני לא בסדר. להרגיש שאני מתבייש בעצמי או בחיים שלי או לאן שהגעתי. זה כל כך משחרר לאפשר כן להרגיש הכול, ואז להגיע עמוק יותר: האם אני באמת לא בסדר? האם באמת יש לי ממה לברוח או להסתתר? ויש בזה שחרור גדול.

ואם באמת אני לא בסדר?

אני חושבת שבשורש: כולנו בסדר. כולנו אהובים וטובים. אבל לפעמים, אנחנו לא מצליחים לראות את זה, ולא מצליחים לפעול מהמקום הטוב שבנו. ואז על פני השטח עולים דפוסים קשים, שפוגעים בנו או באחר. אנחנו גם לא יודעים לתקשר ולבטא את עצמנו. עם כל העומס, טראומות, חוויות עבר לא קלות, אמונות ומחשבות שהאמנו להם במשך שנים, על עצמנו ועל העולם, אנחנו עושים כמיטב יכולתנו. מעבר לזה, בעולם שבו יש השגחה, יש באמת סדר גם אם זה נראה שהכול מבולגן.

אני חושבת שלרוב, האדם לא כזה גרוע כמו שהוא נדמה בעיני עצמו, ולכן המחשבה של "אני לא בסדר", לא יכולה להיות נכונה. כי הרי, אם יש משהו שאני צריך לתקן – ואני יכול לתקן – אז אעשה זאת. אבל אם אני לא מסוגל לתקן, כנראה שאני צריך עוד זמן, עוד הבשלה, עוד תהליך. אין דרישה שנצליח בבת אחת לא להיות שיפוטיים או לא לכעוס או לא לשנוא, זה תהליך ארוך ארוך של קבלה עצמית, של התחברות למקום שבו אני טובה ורצונותיי טובים ושאני תמיד מחפשת להטיב. העבודה שלנו היא לקבל את מה שכרגע לא מתאפשר לתקן.

ואולי בכל זאת יש מקום לאשמה ובושה?

אשמה ובושה במקום הטהור שלהן, זה מנוע צמיחה אדיר להתקדמות. אבל זה מאוד מאוד עדין, כי רובנו כיום מרגישים כל כך לא טובים עד כדי כך שאנחנו לא באמת פנויים להרגיש אשמה ובושה במתכונת הטהורה שלהם. במתכונת המקורית, כשאדם מרגיש טוב עם עצמו ברוב שעות היום, יש מקום לשעה ביום להרגיש את את כאב הבושה או האשמה, ובאמת להיות במקום של תיקון. אבל לאדם הממוצע כיום, יש בעיקר תחושה מתמדת של תסכול וייאוש מעצמו על השורש הזה: "אני לא בסדר, ואסור שיראו". כשמשחררים את זה, משהו במערכת נרגע, מתחיל תהליך של ניקוי, ותנועה חדשה של הטבה עצמית מתחילה.

בהצלחה 🙂

מוזמנים להגיב בשמחה כאן למטה.